טעמי מצות עשיית המשכן והמקדש
לפרשות תרומה ויקהל ופקודי
ד' אדר ב' תשפ"ד
בתחילת פרשת תרומה נאמר משפט המפתח של פרשיות אלו, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה,ח).
כתב בספר החינוך (מצוה צ"ה) שכאן למדנו את מצות עשה 'בנין בית הבחירה' – "לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם", ובטעם המצוה כתב החינוך ש"הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה" וביאר שהרי ידוע כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות. והשם חפץ בטובתן של בריות, ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם, אולי מהיותו אמצעות העולם בכיוון, וסיים ש"מתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלינו אל הדבקות עם השכל העליוני, ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא...לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני - אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעיינות הטוב כנגדו, כי באמת אינו דומה קדושת המקום בחורבנו לקדושתו בישובו". לפי החינוך השריית השכינה המדוברת בפסוק זה ע"י התקרבות האנשים בלבותם וזיכוך הלב, ועיקר הפסוק א"כ הוא סופו "ושכנתי בתוכם".
כעין זה נראה ברמב"ן שכתב שסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, ועשה הקבלות בפסוקים בין מעמד הר סיני לציווי המשכן וחניכתו כמו 'וישכן כבוד ה' על הר סיני' ובמשכן כתיב 'וכבוד ה' מלא את המשכן', וסיים "והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש".
אולם ברמב"ם במורה הנבוכים (ג,לב) נראה כיוון אחר לגמרי, ואף שקשה הדבר להאריך בציטוט, אך נראה שהדברים כאן אינם ניתנים לקיצור, וז"ל "והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים.. לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית', וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו.. והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם, ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה, ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה. שמע תשובתי..צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכלת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת ע"ז, כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום". כאן המקום לציין למש"כ הרב טולידאנו בספרו 'דבור ומחשבה' על ספר הכוזרי, ששיטת הרמב"ם בחלק גדול מטעמי המצוות שהמצוות הן כ"חגורת בטיחות". לפי הרמב"ם אם כן הדגש בפסוק "ועשו לי מקדש" וכו' הוא "לי", כלומר תקחו את הפלחן שאתם מכירים ואינכם יכולים ללכת נגד הטבע ולהתנתק ממנו, ותעבירו אותו אל קדושה, ומתוך כך אל האמנה במציאות ה'.
אולי הביאור הקרוב ביותר אל הרמב"ם, ניתן למצוא באברבנאל שכתב "שהיתה כונתו יתברך במעשה המשכן וכליו כדי שתדבק באמצעות קדושתו והכנתו השכינה האלהית בקרב ישראל ולא ימנעה רוע ארץ המדבר ופחיתות מחוזו והיו התועלת בשרות השכינה ביניהם שתדבק בהם השגחת הש"י ושמירתו ושלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ולא יהיו כשאר העמים בארצותם לגוייהם שהיו מכחישים ידיעת הש"י בפרטים והשגחתו בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והגדולים שבחכמיהם גזרו שאי אפשר שיושגו הענינים הפרטיים אלא בחוש ובכח הגשמי ובהיותו יתברך משולל מכל גשמות לא ידע הפרטים ולא ישגיח בם ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם במעלה ומציאות, וכדי להסיר מלבות בני ישראל האמונות הכוזבות האלה צוה שיעשו לו משכן קדש ומקודש כאלו הוא יתברך בעצמו ישכון בתוכם שיאמינו עם זה כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם וזה ענין ושכנתי בתוך בני ישראל והתהלכתי בתוככם השוכן אתם בתוך טמאותם שהוא כולו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם באמצעות ההכנות והקדושות אשר יהיו שמה". לפי האברנאל הדגש בפסוק הוא "בתוכם", שלא נאמר ח"ו שה' עזב את הארץ ולחזק בלבנו את ההשגחה הפרטית על האדם.
א"כ מצינו שתי גישות עיקריות, יש לנו השראת שכינה שזה בחינוך והרמב"ן, אם כחינוך שמדגיש שהשראת השכינה זה ע"י טהרת הלב שנגיע בה במקום המקדש, וא"כ כרמב"ן שזה המשך השראת שכינה של מעמד הר סיני (וכך גם דעת הכוזרי ב,כו ודרשות הר"ן במאמרים ח' ו-ט' עם ניואנסים אחרים), ואילו לפי הרמב"ם והאברבנאל זה כנגד תופעות שכבר היום בימי קדם, אם כרמב"ם זה פולחן להביאו לגבול הקדושה, אם לארבנאל זה כנגד מחשבה שעזב ה' את הארץ.
נראה שניתן לראות מחלוקת זו גם במנין המצוות, הרמב"ם מונה אותה בשם "שציוונו לבנות בית עבודה", ואילו החינוך במנין המצוות כתב "לבנות בית לשם ה'", ולשיטתם, לדעת הרמב"ם העיקר הוא העבודה, שאותה מעבירים לגבול הקדושה, ולפי החינוך העיקר זה השראת השכינה, 'בית לשם ה''.
מחלוקת זו תואמת עד זהה עם מחלוקת ידועה אחרת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן, דעת הרמב"ם (מו"נ ג,מו) שטעם מצות הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם היו עובדים לבקר ולצאן ועל כן ציוה הי"ת לשחוט אלה המינים לשם הנכבד כדי שיוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות, 'כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו', והרמב"ם בזה לשיטתו, לקחת את פולחן העכו"ם ועל ידו להגדיל ההאמנה בה', ואילו הרמב"ן (ויקרא א) לאחר שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל כתב ש"הם דברי הבאי..יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח", וביאר שהטעם הוא "כיוון שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו" ובעשותם יחשוב האדם כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו והתקרב אל ה', ובזה הרמב"ן לשיטתו מציווי המשכן, שעיקר הענין הוא השראת שכינה, ומחודד היטב ע"י החינוך שהשראת השכינה ע"י מעשי ומחשבות האדם.
אף שקשה "להתחבר" לשיטת הרמב"ם, וכמו שהעיר הרמב"ם בעצמו שקשה לקבל את דבריו, אבל ע"פ שיטתו אולי יש יותר להבין את המדרש (ויקרא פרשה ט') "לעתיד לבוא כל הקרבנות עתידים ליבטל חוץ מקורבן תודה" – מדוע? למה שנפסיד קירבה לה' לרמב"ן? לפי הרמב"ם יותר קל להבין, לעתיד לבוא בע"ה ישובו כל העמים יחדיו לבית ה', בית לכל העמים, ולא יהיה צורך 'להפקיע' מפולחנים אחרים.
נראה שניתן לבאר ע"י מחלוקת זו מחלוקת ראשונים אחרת. שיטת רש"י בפרשת כי תשא שמעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה ואין מוקדם ומאוחר בתורה, אולם הרמב"ן שם לא מוכן לקבל את זה והסדר הוא כמו סדר הפרשות, ציווי המשכן הוא עצמאי לפני חטא העגל, וכאמור זה תואם את המחלוקת הנ"ל, לפי הרמב"ן ענין המשכן הוא השראת שכינה, ענין עצמאי ולא קשור לפולחנים שהיו בזמנם, אולם הרמב"ם יכול להיות שיסבור כרש"י והמשכן הוא כנגד פולחן שהיה בימיהם, וכדוגמת חטא העגל.
מחלוקת נוספת בדרך האפשר שקשורה לפרשתנו היא באופן מנין המצוות, דעת הרמב"ם שמצות בנין בית העבודה כולל את עשית המזבחות והשלחן, ואילו דעת הרמב"ן "אין הכלים חלק מן הבית" – ונדמה שבזה לשיטתם, דעת הרמב"ם עניינו של ה"בית עבודה" זה העבודה, שבה אנו מרחיקים פולחן פסול לצלם ומביאים את האמונה במציאות ה', אולם לפי הרמב"ן אלו שני דברים שונים, עניינו של בית המקדש זה השראת שכינה כמו של הר סיני ומעשה הקרבנות בא לקרב אותנו אל ה'.
נדמה, ששתי הבחינות אינן סותרות אחת את השניה, עמ"י רוצה להראות את הקדושה שבחומר, שהפלחן יהיה מצד קדושה והתקרבות אל ה' והאמנה במציאות ה' והשגחתו, ומאידך מצפים להשראת שכינה וגילוי שכינה לכל באי עולם, ע"י אותה אמונה גדולה והתקרבות.
בברכת העבודה בתפילת עמידה אנו אומרים "והשב את העבודה.. ותחזינה עינינו בשובך לציון.. המחזיר שכינתו לציון".
מצינו על שני דברים בחז"ל שהם כעשיית הקרבנות, אחד זה אמירת הקרבנות "כל זמן שעוסקין בהן, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני", ושני זה תפילה שבאה במקום המקדש "תפילות – כנגד קרבנות תיקנום". שמא אמירת הקרבנות באה לחזק את העשיות, את 'העבודה', ובתפילה אנו מצפים להשראת שכינה.
הרב חרל"פ בסידור התפילה (ב'קרבנות') כותב "קרבנות ותפלה שניהם פועלים על חיבור הנשמה עם הגוף, אלא שהקרבנות מרימים את הגוף לנשמה, כי ודאי שיש יחס פנימי בין המקריב לקרבן, והקרבן הוא חלק מגוף המקריב ממש, ואילו התפילה מורידה את הנשמה לתוך הגוף ו'ואשפוך את נפשי לפני ה'', וע"י שניהם הקרבנות והתפלה זוכים לעילוי הגוף עם הנשמה ושניהם כאחד מזוככים המה 'ולבי ובשרי ירננו אל אל חי".
(תמונה: ויקיפדיה)