מלח - כן, דבש וחמץ - לא

ח' אדר ב' תשפ"ד

לפרשת ויקרא

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'.. וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב). 

יש לשאול מדוע נצטוונו שלא לשים דבש בקרבנות או להביא חמץ במנחות, והרי הדבר מעיד על טעם לשבח והשקעה בקרבן, ולעומת זאת דווקא מלח כן נצטווינו לשים בכל קרבן? 

המו"נ (ג,מו) מבאר ע"פ שיטתו במצות הקרבנות שהינם בעיקר כנגד עבודה זרה, וכך גם בפרטים אלו, כיוון שעובדי ע"ז היו מקריבים לחם ו"מלכלכים קרבניהם בדבש" ולא נמצא שהיה מקרבנותם מלח – "מפני זה הזהיר ה' מהקריב כל שאור וכל דבש וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלח". פרטים אלה כאמור הם חלק מהכלל הגדול של הרמב"ם במצות הקרבנות – "לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם", ונידונה שיטתו בזה במקום אחר. רבינו בחיי (ב,יג) ביאר מנהגי העכו"ם הנ"ל שלא הקריבו המלח כלל "מפני שהמלח בולע הדם" והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טפה מן הדם לאבוד ש"כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכחותיו", וכדי להרוס כוונתם תצוה התורה לא תשבית מלח. 

המספיק לעובדי השם (ז' עמ' 72) נטה מדעת אביו (הרמב"ם) וכתב שהטעם הוא כיוון שבשאור יש תפיחה ובדבש יש רתיחה, והי"ת "מתעב בעלי גאוה", לכן אסור להקריב לפניו את השאור והדבש. 

אע"פ שהרמב"ן (ב,יא) בכמה מקומות חלק על שיטת הרמב"ם במצות הקרבנות, בנידון דידן כתב (ויקרא ב,יא) ש"ייתכן" שהדברים כדבריו "שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם", ואף הוסיף שכעין דבריו אמרו חז"ל ב'ספרי' לגבי המצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואח"כ שנאה השם מפני שעשאוה חוק לע"ז, אולם לגבי המלח הוסיף שיתכן מפני "שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך" (וכ"כ בפסוק י"ג בשם האבן עזרא "ור"א אמר על דרך הפשט, הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון", וכ"כ רבינו בחיי בפס' י"ג שעל דרך בפשט טעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח, ולמדה תורה דרך ארץ דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא), ולבסוף סיים "או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו".  לדעת הרמב"ן והרא' הנ"ל מטרת הוספת המלח היא שלימות הקרבן, ויש לציין שהרמב"ם הביא טעם זה מיד לאחר הציטוט הנ"ל – אך כתב אותו במפורש שלא על ענין המלח – אלא על המתנת ז' ימים, איסור אתנן זונה ועוד. 

בפרשת 'אמור' נדרש הרמב"ן לבאר מדוע בשתי הלחם כן מביאים חמץ, וכתב שאולי איסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים המזוגים (הממוצעים), וכפי שאמרו חז"ל בבריאת העולם בבראשית רבה שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו ["ובחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין וזה סוד מה שאמרו רבותינו כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו', כי בו מצה וחמץ, כענין בעולם הבא"], וכעי"ז ברבינו בחיי (ב,יא) בפירושו השני "על דרך הקבלה". 

בספר החינוך (קיז) כתב באיסור הקרבת חמץ דמשום ש"ענייני הקרבן כולם" לעורר מחשבת המקריב "ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו" ועל כן בהרחקת החמץ "שהוא נעשה בשהייה גדולה" מהקרבנות ייקח האדם דמיון "לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם ברוך הוא", וכמו שאמרו זכרונם לברכה הוי קל כנשר ורץ כצבי וכו', וביאר שנתחייב הענין במנחת היחידים יותר ממנחת הציבור לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הציבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת [אבל בלחם הפנים אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת ציבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה], ובענין הרחקת הדבש כתב "שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא ייתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו", והמשיך שלזה "ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון, ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח", ועוד הוסיף טעם נוסף "לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת ה' כל גבה לב" ועוד הביא פירוש נוסף בשם הרמב"ן בפרשת אמור (ראה לעיל), ובטעם הקרבת מלח בכל קרבן כתב (במצוה קי"ט) ש"כבר אמרנו במצות בנין הבית, כי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהיישיר נפש המקריב אותו" ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטווינו "בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו" והמלח גם כן מהשורש הזה ו"יתעורר לבו אליו יותר" כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש, והוסיף שמלבד זה יש במלח ענין אחר הרומז שמקיים כל דבר ומציל על ההפסד והרקבון, "וכן במעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד". 

רבי חיים פלטיאל (ב,יא) כתב בטעם איסור הקרבת חמץ "שלא יתחמץ יותר מדאי ולא יהיה ראוי לאכילת כהנים" ובאיסור דבש כתב "משום דמתוק הוא ויש לירא שלא יאכלו מקדשי ה'", ועוד כתב (וכ"כ הרא"ש) ש"שאור ודבש לא תקטירו, לפי ששניהם סימן ליצר הרע הממתיק העבירה ולבסוף מחמצת כשאור", וברבינו בחיי (ב,יא) הרחיב בזה לפי ש"הקרבן לכפר בו כל עונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו כמו שאמרו רז"ל (מכילתא) לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע.. ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו". 

הדעת זקנים (ב,יא) כתב לתלות טעמי חמץ ודבש במלח, שהטעם שלא מביאים חמץ ודבש "לפי שאמר הקדוש ברוך הוא על כל קרבנך תקריב מלח והללו אין מקבלין מלח", ובטעם המלח כתב (ב,יג) "לפי שהוא דבר המתקיים להודיע כי הקרבנות ברית לעולם לכפרה ולא לצורך הקדוש ברוך הוא שהרי אין לפניו לא אכילה ולא שתייה אלא לזכות בהם את ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר אחרי כן מלחטוא ומלהיות עוד מלוכלך בעבירות אבל אם לא היה מתכפר היה מוסיף לחטוא כמו שאחז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא נעשית לו כהיתר.. וכן ארז"ל רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ולא יטנפו בחטא וגם צוה הרבה מצות שמן הדין אדם משמרן מעצמו וצוה אותם הקדוש ברוך הוא כדי להרבות בשכרן של ישראל". 

במושב זקנים (ב,יא) ביאר שהטעם שלא מביאים חמץ במנחות "כי הקומץ צריך שלא יהא חסר, ואם היה בו חמץ או מתוק בדבש היה חסר מקום הנקבים.. אבל עשר לחמי תודה הם חמץ לפי שאין בו שמן וגם הוא נאכל לבעלים". 

נמצינו למדים שמפרטים אלו בדיני הקרבנות ניתן להסיק כמה עניינים לעבודת ה' ותיקון המידות.

ובקיצור: נצטווינו שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח כיוון שעובדי עכו"ם היו מקריבים אותם בקרבניהם ונצטווינו לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם (מו"נ, רמב"ן) ועוד כתבו בזה לתיקון המידות שבשאור יש תפיחה ובדבש יש רתיחה והי"ת מתעב בעלי גאוה (רבי אברהם בן הרמב"ם וחינוך), וכעין זה ביארו לפי ששניהם סימן ליצר הרע הממתיק העבירה ולבסוף מחמצת כשאור (רבי חיים פלטיאל, רא"ש), וביארו בזה שהרי הקרבן לכפר בו כל עונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו ולא יתכן שני הפכים בנושא אחד ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו (רבינו בחיי), ועוד רמז בענין החמץ שרומז אל מדת הדין ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים הממוצעים (רמב"ן, רבינו בחיי) ובדומה לזה כתבו שבהרחקת החמץ שנעשה בשהייה גדולה מהקרבנות ייקח האדם דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות בעבודת ה' (חינוך) ובענין הרחקת הדבש ללמד האדם שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים ולא ייתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו לא לכוונת הנאת מישוש הגרון (חינוך), ויש עוד מי שכתב בטעם איסור הקרבת חמץ שלא יתחמץ יותר מדאי ולא יהיה ראוי לאכילת כהנים, ובאיסור דבש כתב משום דמתוק הוא ויש לירא שלא יאכלו מקדשי ה' (רבי חיים פלטיאל), ויש שכתב לתלות טעמי חמץ ודבש במלח, שלפי שאמר הקב"ה 'על כל קרבנך תקריב מלח' והללו אין מקבלין מלח (דעת זקנים), וכן מצינו טעם "טכני" נוסף שלא מביאים חמץ במנחות כי הקומץ צריך שלא יהא חסר, ואם היה בו חמץ או מתוק בדבש היה חסר מקום הנקבים (מושב זקנים). עוד נצטווינו להקריב מלח על כל הקרבנות, כיוון שעובדי עכו"ם לא היו מקריבים אותם בקרבניהם, לפי שהמלח בולע הדם והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טפה מן הדם לאבוד שהיו נמשכין אחר מאדים וכחותיו (רבינו בחיי) ונצטווינו לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם (מו"נ, רמב"ן),  ועוד שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך (רמב"ן, אבן עזרא) ולמדה תורה דרך ארץ דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא (רבינו בחיי) שהרי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהיישיר נפש המקריב אותו ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטווינו בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו והמלח גם כן מהשורש הזה שמבלי מלח לא יערב לאיש (חינוך), ומלבד זה יש במלח ענין אחר הרומז שמקיים כל דבר ומציל על ההפסד והרקבון ובמעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד (חינוך), ועוד כתבו ע"פ ביאור הפסוק 'ברית מלח עולם', לפי שהמלח הוא דבר המתקיים להודיע כי הקרבנות ברית לעולם לכפרה ולא לצורך הקב"ה אלא לזכות בהם את ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר אחרי כן מלחטוא ומלהיות עוד מלוכלך בעבירות ורצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ולא יטנפו בחטא וגם צוה הרבה מצוות שמן הדין אדם משמרן מעצמו וצוה אותם הקב"ה כדי להרבות בשכרן של ישראל (דעת זקנים).