גילוי חיבה של בני זוג ברבים
ט"ו שבט תשפ"ד
אסור לבעל ואשתו לקיים מגע מיני ברבים (לשון 'אבוא ביתך', וכן הוא בט"ז שבדברים שיש בהם 'מעין תשמיש' יש לאסרם מעיקר הדין), ויש אומרים שאין לנהוג עם אשתו בדברים של חבה בפני אחרים כגון לעיין בראש לחפש כינים וכיוצא בזה (לשון הרמ"א וכ"ד הט"ז והב"ש) וממילא יש שאמרו שראוי להזהר שלא ליגוע באשתו אף לצורך לקרוא לה (גרח"ק) וכל שכן שלא לאחוז ידים (הרב שמואל הבר ועוד), אולם יש שנטו להקל בעיון הראש בעוד שניהם יושבים (דרישה), ויש שאף שנקטו כל הדין בלשון שאין ראוי דווקא בדברים של 'חיבה יתירה' (ערוה"ש), ובצירוף זה (עיין בפנים), ובהתחשב ששורש הדין ב"דרך ארץ" (נ"י) וגרימת הרהור לאחרים (ט"ז), יש לומר שהדין תלוי במקום ובזמן, ולכן בחברה שבה בני זוג המחזיקים ידיים היא התנהגות טבעית ונורמלית ואינה מעוררת תשומת לב מיוחדת כלל, אין בכך איסור (כלשון 'אבוא ביתך', אך ראיות מחברי הספר הנ"ל ממקורות וצדדים אחרים נדחו, וכן דלא כ'בני בנים' שהתיר כמעט באופן גורף "גם לת"ח אין חשש אם לא במקום סיג לפי הצורך") אך בחברה שהדבר מושך תשומת לב וממילא יכול גם להביא להרהור אצל אחרים אין הדבר ראוי (ע"פ לשון הנ"י וערוה"ש) ואינו נכון (ע"פ לשון הט"ז והב"ש), ושנינו במסכת דרך ארץ שלא יהיה יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים וכו' "וכללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם" (הובא בבאר היטב קע,טז בהקשר כללי), ובנוגע לגילוי חיבה קל בפני הילדים בבית יש מקום יותר להקל ותלוי במציאות (ע"פ 'שאילת שלמה' ו'אבוא ביתך'). מכל מקום, "אין לך יפה מן הצניעות" (לשון ערוה"ש בהמשך המשפט הנ"ל), וכן ראוי לבני הזוג להיות רגישים לסביבתם ולוודא שלא יעוררו צער קנאה ואי נעימות בהתנהגותם ('אבוא ביתך') והדבר כלול במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ו'לא תונו איש את עמיתו' (פשוט). בשולי הדברים יש להביא מה שכתב הרב קוק זצ"ל במידות הראי"ה "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי" על כן הם נדחים.
(א) ראשית יש להקדים כי סוגיה זו נידונה בשני מישורים שונים, ראשית מה הדין ע"פ ההלכה, ושנית במישור הערכי-צניעותי, ואם הדבר נעשה בפני ילדים מצטרף אליו גם הפן החינוכי. בדברינו כאן נדון בעיקר בפן ההלכתי, אולם בגופם של דברים נראה שהמישורים חופפים במעט.
(ב) במסכת בבא בתרא (דף נח.) מסופר על ר' בנאה שהיה במערת המכפלה וציין מבחוץ מערות הקבורה כדי שלא יאהילו העוברים ושבים על הטומאה, וכאשר הגיע למערת אברהם אבינו פגש את אליעזר עבד אברהם ושאלו מה עושה אברהם בשעה זו, והשיבו שאברהם שוכב בין זרועותיה של שרה אמנו ('גאני בכנפה דשרה') ומעיינת היא לו בראשו ('וקא מעיינא ליה ברישיה'), וביקש ממנו רבי בנאה שיאמר לאברהם שרוצה הוא להכנס, והשיב אברהם לאליעזר "ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא".
וכתב בנ"י (לא.) "שמעינן מהגדה זו דרך ארץ שאינו ראוי להתנהג עם אשתו בכיוצא בדברים הללו בפני אחרים". מדברי הנ"י "בכיוצא בדברים הללו" משמע קצת שראה הוא בעין בעייתית בין את השכיבה בזרועותיה ובין את עיון הראש, וכך כנראה למד הרמ"א לקמן. עוד יש לדייק בדבריו שכתב "בפני אחרים", כלומר ולאו דווקא 'בציבור' או ברשות הרבים, אלא גם בפני אחרים גרידא, בביתם, וזה כמשמעות הגמרא שהיה כן במערת אברהם ושרה.
(ג) בדרכי משה (אבן העזר סימן כ"א) הביא דבריו וז"ל ברמ"א (אבן העזר כא,ה) "י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים". תחילה יש לציין שהרמ"א הלך בכיוון בנ"י כנ"ל שגם העיון בראש הוא בעייתי וממילא לא טרח להביא גם את ענין השכיבה דממילא משמע, איברא דיש להעיר דלכאורה שהיה אפשר לומר שעיקר הקפידא היא על השכיבה בזרועותיה בלבד, ומרחק רק יש בין זה לעיון בראש, ושמא על זה בלבד אמר אברהם אבינו שאין יצר הרע בעולם הבא, ואכן כך נראה בפירוש רשב"ם - "אמר ליה ליעול. דאין כאן חוצפא דאיגנינא באנפיה בכנפה דשרה. דמידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא - ולא צריכנא לאיצטנועי מיניה", ורואים שלמד שהדגש הוא על השכיבה בזרועותיה בלבד. עוד יש להעיר בדברי הרמ"א, שהנ"י כתב דשמעינן "דרך ארץ" וכ"כ בשמו הדרכ"מ, ואילו ברמ"א כתב "אין לנהוג", ושמא לשון הרמ"א מחמירה מעט יותר. [יש לציין שבחיפוש קליל בשולחן ערוך והגהות הרמ"א המילה "דרך ארץ" אינה מצויה ברמ"א כלל, ובמחבר רק בשלשה מקומות, א' הלכות תפילין (כז,יא) שכתב המחבר ע"פ רב האי שאין דרך ארץ לחלוץ תפילין של ראש בפני רבו, שנית בשתיית כוס בשתי פעמים (קע,ח) ומקורו בפסחים (פו.), ובכלל כל הסימן שם מקורו במסכת דרך ארץ אבל המחבר לא ציין זאת בלשונו, וג' בהלכות כתובות (עט,ג) בטעם הדין שבעל לא יגרש את אשתו חולה (והטעם כתבו הרמב"ם אך אינו במשנה)].
והנה כתב הדרישה "ונלענ"ד דדוקא לשכב בחיקה כההוא מעשה הוא דאסור אבל לעיין ברישיה כשהוא יושב אפשר דליכא מאן דפליג, ועיין בתשובת רשב"א (ח"א) סימן אלף קפ"ח דמשמע מינה דגם לעיין ברישיה לחוד הוי מדברים המביאים לידי חיבה שמדמה אותו ליציקה על הידים והצעת המטה ע"ש", ויש להבין דבריו שפתח דאפשר ד"ליכא מאן דפליג" לאסור עיון בראשו בישיבה, ומיד לאחר מכן הביא שהרשב"א אוסר, ושמא לא למד בדברי הרשב"א שם שאוסר אלא בשכיבה, אך לא בחיקה, אכן הב"ש לקמן למד במפורש שהרשב"א אוסר אף ביושב שלא בחיקה.
[הרשב"א שם כתב שיש דברים שאסרנו משום הרגל באשתו נדה כהושטה והצעת המטה ואעפ"כ בשאר קרובותיו מותר, ואחת מראיותיו היא מהגמ' בשבת (יב.) שאמר רב נחמן לבנותיו להרוג כינים מראשו אף "שיש בזה באשתו אסורא משום הרגל" (והגר"א כאן בסימן סקי"ט דחה לימוד זה משום דשמא בנותיו שאני), והמשיך הרשב"א "כדאמרינן בהגדה" בבבא בתרא וכו', ויש צורך לעיין כיצד למדו הדרישה ובעיקר הב"ש מדברי הרשב"א לאסור עיון בראש ע"י אשתו שאינה נדה, ובתשובות הרשב"א מהדורת ירושלים הע' 14 כתבו שצריך לתקן ברישא דדבריו הנ"ל 'באשתו נדה', ופשוט, אלא דלמדו הפוסקים ככל הנראה מהמשך דבריו "וכדאמרינן", וראה בזה מה שהאריך לדון במאמר 'גילויי חיבה בפרהסיא' שכוונת הרשב"א להכניס את עיון הראש לקטגוריה של הושטת חפץ גרידא אך כלל לא התכוון לאסור גילוי חיבה ברבים, כנ"ל, ויש מקום גדול לדבריו, אך הדרישה והב"ש לא למדו כך ברשב"א, ושמא למדו כן מסתימת הרשב"א שלמד איסור לאשתו נדה מהגמרא בב"ב שמדברת באשתו שאינה נדה וע"כ שאיסור זה נוהג גם בה, ואכמ"ל, ומ"מ אין מקום למסקנת מחבר מאמר הנ"ל לדחות דברי הפוסקים הנ"ל כלא היו].
(ד) הט"ז (כא,א) לאחר שהביא דברי הדרישה כתב דמשמע ברשב"ם (כנ"ל) דהעיקר משום דגניא בחיקה הוא והקשה דא"כ למה הוצרכו להזכיר דמעיינה ברישיה [בעניות דעתי איני מבין קושיה זו דמעשה שהיה כך היה, ושמא דכיוון דמילתא דאגדתא היא פשוט היה לט"ז שהש"ס בא ללמדנו בזה בכל פרט], וכתב "ונראה לי דתרי טעמים היו שם שלא רצה ליכנס שם דחדא משום אברהם גופיה דאין לו לאדם לעשות מילי דחיבה עם אשתו בפני אחרים משום צניעות כההיא מעשה שהטיח באשתו תחת התאינה והלקוהו וגם כאן הוא מעין תשמיש בזה, שנית, שלא יעורר תאות אחרים על ידי זה שיבא לידי הרהור שיזכור תשמיש על ידי זה, על כן אמר דמצד אברהם עצמו היה שלא כהוגן ח"ו ששכב בחיק אשתו, שנית אפילו עיון ברישיה לחוד אינו נכון כדי שלא יביא אחרים לידי הרהור, על זה השיב אברהם דאפילו השכיבה בחיקה אין איסור כי בהאי עלמא אין צריך לצניעות דידוע שאין כאן תשמיש ממילא אין כאן איסור אפילו לדידיה מכל שכן לאחרים, אם כן מוכח מזה דאפילו עיון בראשו לחוד אינו נכון בפני אחרים, ונראה דיש חילוק בזה דעיון לחוד אינו מפני אחרים דוקא באשתו דכל הרואה זה נזכר לקירוב שלהם ע"י תשמיש ויבא לידי הרהור ע"י זה". כלומר לפי הט"ז יש לנו כאן ב' דינים, א' איסור משום עצמו של צניעות ברבים וכמו שאין ח"ו לשמש ברבים כך גם אין לשכב בחיק אשתו ברבים שהוא "מעין תשמיש", ב' איסור מצד אחרים שלא לגרום להם הרהור בתשמיש של הזוג. [לפי דברי הט"ז שמא יש לבאר מה שהרמ"א שינה מלשון הנ"י ולא כתב שהאיסור מצד "דרך ארץ", שכיוון שהאיסור כולל גם דברים של "צניעות" ואיסור מצד עצמו אזי לא שייך לומר דהוי משום "דרך ארץ", המתאים יותר לצד השני, כלפי אחרים].
(ה) הבית שמואל (יב) המשיך בקו זה והביא בקצרה דברי תשובת הרשב"א והט"ז שהעולה מדבריהם שאסור "אפילו ביושב ואין מונח בחיקה", וזה כאמור דלא כדרישה ברישא שכשהוא יושב אפשר דליכא מאן דפליג ויאמר שאסור. יש לציין שגם הט"ז וגם הב"ש השתמשו בלשון "אין נכון".
הלבוש (סוף סע' ה) כתב בלשון זה "יש אומרים שאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה בפני אחרים משום דנראה פריצותא", ויש בזה קצת הבדל מדברי הט"ז.
על אף כל האמור יש לציין שאכן לא פשוט שהדרישה חזר בו ממה שכתב בתחילה "אפשר דליכא מאן דפליג" על אף שציין לתשובת הרשב"א, וא"כ לפי הדרישה מותר העיון בראש בעודם יושבים, וכך הבין הרב יהושע וייסינגר (בתחומין לג).
(ו) וז"ל ערוה"ש (ז) "וי"א דאפילו עם אשתו אין ראוי להתנהג בדברים של חיבה יתירה בפני הבריות כמו לעיין בראשו וכיוצא בזה ואין לך יפה מן הצניעות". ראשית יש להעיר שלשון ערוה"ש היא "אין ראוי", וזה מצטרף ל'רשימת הלשונות' עד עתה, 'דרך ארץ שאין ראוי' (נ"י), 'אין לנהוג' (רמ"א), ו"אינו נכון" (ט"ז וב"ש). נדמה לי שהפוסקים לא רצו ללמוד מהגמרא הלכה פסוקה מב' טעמים, א' משום שזו אגדתא [ואולי אף אפשר לומר 'אגדתא שמיימית' עם נסתר הרב מאוד על הגלוי] וקשה ללמוד הלכה מאגדה, ב' שמא ניתן לומר משום דברי הרשב"ם, שאף שהט"ז כתב מה שכתב על גבי דבריו, קשה לנתק המשמעות הפשוטה בדבריו (ושמא גם פשט הגמרא) שהקפידא היא בשכיבה בחיקה.
שנית יש להעיר בדברי ערוה"ש שדייק וכתב "בדברים של חבה יתירה" ושינה מלשון הרמ"א שכתב 'בדברים של חבה' וצריך תלמוד, ושמא הוא משום הנ"ל, ונטה אל דברי הרשב"ם. מאידך יש להעיר שהוסיף ערוה"ש על 'דרך ארץ' תוספת חיזוק בזה"ל 'ואין לך יפה מן הצניעות'.
(ז) תת-סוגיה בשאלה הנזכרת היא הושטת יד חתן וכלה זה לזה לאחר החופה, ומנהג אשכנזים רבים כן, כפי שכתב בנטעי גבריאל (נישואין פל"ז) שכן הוא בספר תקנות ומנהג ירושלים (תר"ב) ובשו"ת פרי האדמה. יש לציין שמצאנו שורשים אף קודמים למנהג זה וז"ל המהרי"ל (נישואין אות ב) "והיו מוליכין את החתן לקראת הכלה. והחתן תופש אותה בידו, ובחיבורן יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו ג"פ. והולכין יחד עד אצל פתח בה"כ", וכעי"ז ברוקח סימן שנ"ג "וכשהכלה נכנסת לבא בשער הבית אז החתן הולך שם לקראתה ולוקח ידה ונותן אותה אל המשקוף למעלה" (ואכמ"ל במנהגים שהובאו עם מנהג זה הקודם לחופה ותלוי גם בשעת מעשה הקידושין), אלא דיש להעיר שכמה מגדולי הדור הקודם התנגדו למנהג זה שאין ראוי לנהוג כן משום צניעות וכנ"ל, ועיין בזה בספר 'שושנת העמקים חופה וקידושין' עמ' רפז שהביא כן בשם הרב שך, הרב וואזנר והגרח"ק, וגם דן במקורות הקדומים הנ"ל שלא מכולם ניתן להכריע באופן ברור להתיר המנהג כיום ללכת מהחופה ועד חדר הייחוד, אלא דגם אינו מכחיש שכך היה מנהג ירושלים, רק שכתב דזה היה דווקא בירושלים שהיתה בעבר שתקנו שלא יישארו רווקים לאחר גיל כ' ולכן לא חששו בעיר "להרהורים כולי האי", ודחוק, ואכמ"ל, ואילו הרב וייסינגר כתב שמנהג הגרש"ז, הגריש"א והרב וואזנר שלא לשנות ממנהג ירושלים הנזכר והחתן והכלה נותנים יד זה לזה.
מכל מקום, אם נבוא ליישב המנהג לסברות הט"ז נראה לומר שהמנהג להקל נסמך על כך שאחיזת ידים אין בה 'מעין תשמיש', ולגבי הרהור לא חששו משום שבזה מקיים מצות הכנסה לביתו (לשורש המנהג שנהגו כן) וכן הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה וקשה לומר שדווקא נתינת היד גורמת להרהור, ואכמ"ל (וכעין זה כתב הרב וייסינגר במאמרו הנזכר בתחומין, וראה שם מקורות נוספים בביסוס מנהג זה).
(ח) אף על הקושי באריכות אאלץ להביא דברי השו"ת בני בנים (ח"א לז,א) לרב הנקין זצ"ל, ולדון בדבריו. תורף דבריו שריקוד איש ואשתו כאשר אינו "צמודים גוף לגוף" מותר וכן היה מנהג בשנים עברו, והוסיף ו"דברי הרמ"א אינם סותרים, ראשית שעיקרם הנהגה טובה ואינם איסור.. ועוד שהרבה יש לחלק בין מעשה דרבי בנאה לבין כאן ששם היו אברהם ושרה לבדם ובחדר שהוא מקום תשמיש וגם שוכב בחיקה שמזכיר תשמיש, משא"כ שרבים רוקדים ובמקום צבור וגם אינו ענין תשמיש כיון שמותר לאח ואחותו ולאב ובתו ולכן אין הרהור תשמיש ברואה ולא פריצות בעושה". לפני שנמשיך לדון בהוכחותיו, יש בגופן של דברים שוודאי דבריו לא עומדים עם דברי הרמ"א, ולא הרמ"א בלבד, אלא גם שאר הפוסקים דלעיל, והרב זצ"ל הנ"ל כאילו למד את הסוגיה לפי דעת הרשב"ם בלבד, והשמיט שרבים מהפוסקים החל מהנ"י רמ"א ועד הט"ז ועוד שלמדו שהקפידא לא היתה רק בשכיבה בחיקה אלא גם בעיון בראשה, וכיצד ניתן להיכתב "ודברי הרמ"א אינם סותרים" בעוד הרמ"א למד את הגמרא כנ"י, ועוד יש להקשות שסברתו שבמקום "שרבים רוקדים" אין הרהור תשמיש מנא ליה הא, ואדרבה לשון הנ"י (והרמ"א) מדוייק "בדברים הללו בפני אחרים", ומנין לחדש ההיפך שדווקא במקום דרבים מותר.
(ט) ועוד בתשובה הנ"ל הביא להוכיח מתקנה הנזכרת בשו"ת מהרד"ך (בית י"ב) שמותר לרקוד איש ואשתו בפרהסיא וז"ל הרב הנקין "אבל עיין בשו"ת מהרד"ך תקנה שלא ירקד אלא איש עם אשתו ואב עם בתו וכו' ואח עם אחותו עכ"ל". אולם כאשר נפתח את תשובת המהרד"ך בפנים, נתקשה להבין כיצד ההוכחה עומדת, והנה ציטוט דבריו ע"י הרב הנקין לקוחים הם מחלק השאלה "שאלה, יורנו רבינו אם ג' בתי כנסיות בעיר אחת תקנו תקנה בענין הרקוד עם הנשים הנשואות משום הדברים המכוערים שהיו עוברים בכל יום במחול כמעט כאלו המחול היתה קובה של זנות שהיה אומר הבחור למסדר המחול הביא לי את פלונית ואם לאו אינו מרקד וגם כן היא היתה אומרת כן ובשבת אחד אירע בלבול בתוך המחול כי בעלה של בחורה אמר לאשתו אל תרקדי עם פלוני ואחר כך מצאה בעלה מרקדת עמו ונעשה בלבול עד שהגיע הדבר בערכאות של גוים ובראות כל הקהלות הפרצה היוצאת מזה הרקוד עמדו ותקנו ושמו חרם גמור ברוב מנין ורוב בנין עם כל החומרות שאפשר שלא ירקד אלא איש עם אשתו ואב עם בתו ואם עם בנה ואח עם אחותו ותתקיים תקנה זה קרוב לשלשה שנים, ואחר כן בעבור קטטה שעבר בין הקהילות הנזכרים מענין המס ונפרד אלו מאלו נתקבצו קצתם לומר טעניות של הבל מאחר שאנו קהל בפני עצמו ואנו נפרדים מהם".
תורף דברי התשובה שם סובב בלבד בתוקף תקנות של הקהילות, האם רוב יכול לכוף על מיעוט, קהילה על חברתה, וקהילה על חלקים היוצאים ממנה, והרב המשיב, רבי דוד כהן, כמעט ולא הזכיר כלל גוף התקנה בגוף התשובה, אלא רק כתב שבתקנה של מיגדר מילתא "אין המעוט יכולים לבטלה", ובנוגע למנהג הקהילות קראו בתשובה כנזכר בשאלה "קובה של זנות", דבזה פשיטא שרבים יכולים לכפות בתקנה על המיעוט כאמור. הדברים לענ"ד די ברורים שתקנה זו של ריקוד איש עם אשתו לא הוזכרה כלל וכלל כ'תקנת רבנים' אלא תקנת קהילות העושות "קובה של זנות", ולא כ-'מנהג טוב', אלא היתה תקנת קהילות שניסו לשמר את הקהל שלא להגיע לידי איסורי דאורייתא חמורים, ולכן התקינו כן וראה לקמן, ואין בדברי רבי דוד כהן שום הצדקה הלכתית לעצם מנהג זה, ואיני מרגיש צורך להאריך, כל הרוצה "להוציא" וללמוד מתשובה זו להקל, ייפתח הדברים בפנים "ועליו ההוכחה", אולם עקב "קלוּת" הלימוד להתיר איסורים אאלץ להמשיך להרחיב בזה.
(י) בכדי להרחיב מעט את הדברים וביאורם יש להביא את דברי הבנימין זאב בסי' ש"ה וש"ז (שהוזכרו גם ב'בני בנים' בהמשך בהקשר אחר) בדבר תקנה בענין מחולות מעורבים, ודיבר שם גם על אותה מציאות המתוארת בשאלה בתשובת הרד"ך, וז"ל בתשובה ש"ה "גוזרים בגזרת חרם בכח החכמים מורי התורה אשר הורונו ונתנו בידינו מטה עוז מקל תפארה חוטרא לידן ומרא לקבורה לקבור ולרדות המורדים והפושעים על כל מי שיעבור על גזרתכם ותקנות שתתקנו על כל הדברים האלה ובפרט במחולות לא יורשה בגזרת חרם ובגזרת נידוי חרם שמתא, מיום בא דברינו זה ליכנס איש במחול עם הנשים ואפילו לחול בבית אחד אנשים לבד ונשים לבד אסור" ובתשובה ש"ז "שמעתי שנוהגין לעת שמחתן לרקד במחולות ולחטוף איש את אשת חבירו ידו בידה אדוקה בוקה ומבולקה מולל באצבעותיו מעכו דדיהן יקרצו ירמזו בעיניהם לשמצה בקמיהם והבא אחריו גם הוא ימשש בידיו ורגליו לרע ירוצו וש"ש מתחלל ביניהם", וכן הוזכרה שם התקנה השניה באותו תקופה על מנהג פסול אחר שהיה (ראה לקמן) ובו נהגו החתן והכלה להתייחד בתקופת האירוסין (לאחר הקידושין) עוד לפני שהיו נשואים, והתקנה אסרה הגעה אל בית הכלה (ואכמ"ל).
נמצינו למדים מתשובות הגדולים הנ"ל (לא המציאות שבה דיברו) שניסו להלחם בתופעת המחולות המעורבים, "מעשה שדים" כלשון הבנימין זאב ו"קובה של זנות" כלשון הרד"ך (ושניהם התגוררו באותם איזורים יוון-איטליה, וראה בספר המובא לקמן), אך הרד"ך כלל לא דיבר על עצם התקנה של הקהילות שהמחולות יהיו רק עם בני המשפחה, וזה דומה לרב בימינו שידבר בקהילתו נגד השתתפות במשחקי כדורגל בשבת, וכי נלמד מכך שהרב התיר ללכת למגרשים במשחקי כדורגל בחול?! (ראה שו"ת אורח משפט סימן קנ"ב ואידך זיל גמור) דרך הלימוד מהתשובה הנ"ל כאמור קשה ביותר.
ועוד היה עליי להביא עמודים רבים מהספר 'זאבים טורפים את בנימין' של הרב פרופ' מאיר בניהו שההדיר תשובת רבי אליהו קפשאלי (מחבר הספר 'סדר אליהו זוטא') הנקראת 'נועם וחובלים' שכתבה על חיבורו של רבי דוד ויטאל (חתן המהרד"ך) 'הצלת הרועה מיד הזאב' שבו ביקש ר' דוד לאסור על רבי בנימין ב"ר מתתיה מארטא (ה'בנימין זאב') להורות דין, שביאר שם שמחלוקות רבות היו בין ר' דוד ויטאל לבין הבנימין זאב, והגישה אל תקנות המחולות והארוסות (ראה לעיל) היא בעומק המחלוקת, שלדעת ר' דוד עקב חילוק הקהילות במסים קשה לומר שיכולים הרוב, ג' הקהילות, לכוף את המיעוט, קהילת קודש פולייא, בתקנות הנ"ל (ואכמ"ל עיי"ש), ונביא מעט הדברים בקיצור, וז"ל ר' בניהו בהקשר לתקנת המחולות: "במעמד החכמים לא נמצאו רבני ק"ק פולייא, לא ברור כיצד, כלום בכוונת מכוון נמנעו להזמינם ושמא הזמינום וסירבו לבוא, גם בהתוועדות עם הממונים לא נמצאו ממוני ק"ק, משנודע הדבר לחכמים וראשי הקהל הכריזו שהם מסרבים לקבל על עצמם את התקנה מה עשו רבני שלושה הקהלים הם הכריזו את נוסח ההסכמה בקהל ופנו לחכמי שאלוניקי וקושטא שסמכותם נודעה על הקהילות לחייב את ק"ק פולייא לקבל עליהם את התקנה.. עד עתה לא מצאנו שרב קהל פולייא התנגד לקביעת התקנה אלא הממונים, ולא זו בלבד אלא שרב הקהל לא נזכר כלל, כלום אותה שעה לא היה רב לקהל זה או שדעתו לא היתה נוחה ממעשי הממונים.. אפשר אפוא, שכבדה יד היחידים והממונים על הרב..", עיי"ש עשרות עמודים בדבר העמדת תקנות אלו על קהילת פולייא.
כאמור אפוא, המציאות בגדרי הצניעות, באיזור זה ותקופה זו שהיו הקהילות הללו, כלל לא היתה פשוטה, וכאמור ממציאות זו רצה הרב הנקין לומר שמכך שהרד"ך לא כתב כנגד תקנת הקהל להתיר המחולות עם בני המשפחה בלבד, יש ללמוד שמותר לאיש לרקוד עם אשתו, וכנ"ל הדברים קשים מאוד, ובקושי הרבנים הגדולים הנ"ל הצליחו להעמיד את התקנה שלא יירקדו עם אשת איש ולהתייחד ארוס עם ארוסתו, ואף הרב המקומי לא הוזכר כלל בהקשר לתקנה, וכי אפשר לומר שהיה "מצופה" מהם לכתוב לאסור לרקוד גם איש עם אשתו הפשוט.
(יא) עוד הוכיח הרב הנקין להתיר ריקוד איש עם אשתו מדברי החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (קג) וז"ל הרב הנקין "אבל עיין.. ובשו"ת יוסף אומץ סימן ק"ג תקנה שלא לרקוד אנשים עם נשים בי אם בעל ואשתו ואח ואחותו", ושוב הקורא התמים חושב כאילו הרב החיד"א תיקן שיירקדו בעל ואשתו אח ואחותו, וכאשר נפתח בפנים נראה שהדברים דומים מאוד למתרחש ביוון כמה דורות קודם כנ"ל, ואף לשון ה"תקנה" דומה מאוד, וז"ל השאלה "שאלה בעיר מערי המוריאה אשר יושבים תחת מלך א' שמניח לישראל לשמור דתם יש להם הסכמה קדומה בחרם חמור שלא לרקד אנשים עם נשים כי אם בעל עם אשתו אח ואחותו וכו' וההסכמה היא לה' שנים ואם מעלת אנשי הועד לא יכריזו בטולה קודם הה' שנים תתקיים חמש שנים אחרות" ועיקר דברי החיד"א שם סביב השאלה האם "טוב להתיר ההסכמה כדי שלא יכשלו בעון החרם, או דילמא ניזיל לאידך גיסא ונאמר שיש לקיים ההסכמה כדי להציל מהאיסור אותם שעד עכשיו נזהרים מחמת החרם שהם המרובים שבהתרתו ירקדו עם הנשים ויעשו איסור", והעלה שאין להתיר ההסכמה, ושוב כאמור כל גוף התשובה אינו עוסק כלל בגוף ה"תקנה", ששוב כאמור לא ידוע לנו על רב החתום עליה, אלא בגדר עריבות והאם באמת עלינו להציל את החוטאים מאיסור 'חרם' ו'למעט איסורא' אף שנגרום הפסד לשאר הציבור בכך שלא יהיה חרם וייתקרבו לאיסור, ואיני מבין איך אפשר להוכיח מ'תקנה' סתמית המוזכרת ללא מקור, בשאלה לרב, להוכיח ממנה הלכות מפליגות, ואין בכוחי להאריך, ואף אם נקבל חלק מהוכחות משותי"ם אלו וודאי שאין בכוחם לדחות דברי הרמ"א והפוסקים.
(יב) בספר 'אבוא ביתך – זוגיות ומשפחה' (לרבנים דוד ואברהם סתיו) סימן כ' נדמה שהמשיכו בקו זה של הרב הנקין, וז"ל "בשו"ת הרד"ך ובשו"ת יוסף אומץ מובאת תקנה קדמונית 'שלא ירקד אלא איש עם אשתו ואב עם בתו ואם עם בנה ואח עם אחותו', שני הפוסקים מעודדים את חיזוק התקנה, מבלי להעיר שיש בעיה בריקוד של איש ואשתו בפני רבים".
כאמור לעיל, הדברים רחוקים מאוד, ובקושי רב העמידו הרבנים הגדולים זצ"ל את תקנה זו, וכלל דבריהם לא נגע כלל לגופן של התקנות (מחולות וארוסות) אלא ליכולת כפייה מצד הליכות מנהגים ותקנות, על קהילות וחלקים מקהילות שלא רצו אף בתקנות אלו, וזאת בכדי שלא להגיע למחולות עם אשת איש, שהן "קובה של זנות" (לשון הרד"ך), "מעשה שדים" (לשון הבנימין זאב) ו"גלולים" (לשון החיד"א), ועיין לעיל.
בספר הנ"ל רצו להוכיח שמותרים בעל ואשתו לתת יד זה לזה ברבים ממנהג חתן וכלה ש"מנהג זה מופיע בעשרות ספרי מנהגים, מתקופת הראשונים ועד ימינו אנו וניתנו לו מקורות וטעמים רבים (ראו במאמרו של הרב יהושע וייסינגר). עולה ממנו שחכמינו לא ראו פגם בכך שאיש ואשתו ילכו יד ביד בפני אחרים, אדרבה הרב אברהם שפירא, רה"י מרכז הרב, היה מפקיד שהחתן ייתן יד לכלה בדרך לחדר ייחוד". כאן הדברים קשים יותר, אף שהפנו למאמר של הרב יהושע, בהחלט אין שם "עשרות ספרי מנהגים", וראה במקורות לעיל שגם הרוקח והמהרי"ל לא דיברו ממש על מנהג זה, וכמו שהרב יהושע העיר בעצמו שניתן "לסייג" חלק גדול מהמקורות "כיוון שהרב עדיין אוחז בידי החתן, מעשה ההופך את האחיזה של החתן בכלה לפחות רגשי, ובעצם לאקט טכני-קנייני", ועוד, כאמור מנהג זה ספציפי למנהגי החופה ותו לא, וגם זה בקושי רב כאמור, וידוע לי בשם הרב אברהם שפירא זצ"ל, שמדבריו רצו להוכיח דבריהם, שביציאה מחדר הייחוד לא ייתנו החתן והכלה יד ביד, ואכמ"ל.
עוד כתבו שם כדי להתיר אחיזת יד ביד "אם נפרש את דברי הרמ"א לאור דברי הגמרא והרשב"ם ושלא כפי שפירשם הט"ז, הרי שאין בדברי הרמ"א כדי לאסור גילויי חיבה קלים כגון אחיזת ידיים", והדברים קשים להולמם ואינם מתקבלים על הדעת כלל, שהרי הרמ"א במפורש כתב דבריו ע"פ שיטת הנימוקי יוסף, ולא לפי שיטת הרשב"ם, ולכן אסר אף עיון הראש, וכיצד ניתן לומר בכלל ש"נפרש דברי הרמ"א לאור דברי הרשב"ם" וכי עושים דברי הרמ"א כחוכא ואיטלולא.
(יג) בשביל לסכם לעת עתה מסקנת שיטות המקילים לגבי אחיזת ידים בציבור, נביא לשון הרב הנקין: "לאחוז בעל בידי אשתו בהליכה ברחוב נראה שגם תלמיד חכם אין בזה חשש, אם לא במקום סיג לפי הצורך, שפשוט שאינו ענין חיבת אישות שהכל עושים כן לפעמים אשה עם נשים וגבר עם גברים". נזכיר בקצרה, שהערנו לעיל, דהא מבואר בט"ז ב"ש ועוד שאין זה רק ענין 'חיבת אישות' אלא גרימת הרהור, וכן ברור מהרמ"א שאסר עיון הראש ולא שכיבה בחיקה בלבד.
הרבנים סתיו אף שהאריכו להוכיח להיתר, בסיכום דבריהם מעט הסתייגו וז"ל "אסור לקיים מגע מיני לעיני זרים.. בענין מגע שמבטא חיבה בלבד נחלקו הפוסקים.. למעשה מכיוון שעיקר האיסור הוא משום 'מנהג דרך ארץ', נראה כי הדבר תלוי בסביבה ובהקשר, בחברה שבה בני זוג המחזיקים ידיים הם חזון נפרץ והתנהגות זו נתפסת כהתנהגות טבעית ונורמלית, אין בכך איסור, ואילו במקום שהתנהגות זו מעוררת תשובת לב מיוחדת ראוי להחמיר ולהימנע ממנה, על כך יש להוסיף שראוי לבני הזוג להיות רגישים לסביבתם ולוודא שלא יעוררו צער קנאה ואי נעימות בהתנהגותם" (ומ"מ עיין שם בהע' 9 בענין לימוד הלכות מאגדה, שהיא סוגיה הנדרשת כאן בכל אופן, עיי"ש שהביאו כמה שותי"ם בנושא ואכמ"ל).
(יד) ז"ל הרב אליהו זצ"ל ב'דרכי טהרה' (פרק כה) "אסור לאדם להראות חיבה לאשתו בפרהסיא במקום שיש בני אדם כגון ללכת ברחוב עם אשתו שלובי זרוע". בספר 'לא תקרבו' (כהן) שאל את הגרח"ק זצ"ל בזה"ל "האם מותר ליגע באשתו כשהיא טהורה נגיעה של קרבה לפני אנשים. ת. ראוי ליזהר כמו שכתב הרמ"א. ומה הדין בנגיעה סתם כגון לקרא לה וכדו'. ת. גם מנגיעה רגילה ראוי ליזהר משום צניעות ומנגיעה בלי כוונה אין צריך ליזהר". ב'את צנועים חכמה' כתב הרב הבר שבדברי הרמ"א "כלול כל פעולות החיבה כגון ללכת שלובי זרוע או יד ביד, המקור לאיסור הוא הנ"י שכתב שהוא דרך ארץ, ראוי לציין שהרמב"ם הטור ושו"ע השמיטו הנהגה זו. חיבוק ונישוק ברה"ר הם מצב חמור יותר ובזה גם אם אין איש לדעת כמה פוסקים הוא איסור שמלקין עליו". הנק' האחרונה בדבריו לגבי מלקות קשה ביותר וכבר העיר לו הרב על המקום נבנצאל, וזו לא היתה כוונת הט"ז כלל ואכמ"ל.
וז"ל הילקו"י (שובע שמחות חופה וקידושין יא,ח) "אף על פי שאחר החופה הכלה מותרת לחתן יש להזהיר את החתן והכלה לשמור על קדושה וצניעות ברבים וכל שכן להישמר מכל מיני קירוב וגם כאשר מצטלמים יזהרו בדבר שאין לאדם להראות חיבה לאשתו ברבים ומי שלא ידע דבר זה ולא נשמר בזה בעת חופתו ישמיד התמונות שאינן צנועות שלא יבואו אחרים להסתכל בהם".
הספר היחיד בזמנינו בו ראיתי שכתב ל"איסור" מפורש "נתינת ידים", הוא 'את צנועים חכמה' כנ"ל, וגם שם יסתייג, והתשובה לכך יכולה להיות שלאחר דברי הרמ"א, הדברים פשוטים ואין צורך לכתבם.
(טו) בספר שאילת שלמה (ד,רפ) כתב הרב אבינר בענין גילוי חיבה בפני ילדים "..עצם הדין שאין להראות גילויי חיבה בפני הזולת אינו איסור גמור אלא הנהגה טובה כדי לא לעורר יצרים אבל בנוכחות ילדים קטנים של עצמו אין בעיה כזו וכאשר הם רואים שהוריהם אוהבים זה את זה זה משמח אותם, אלא כאשר הם גדלים וזה גורם אצלם מבוכה זה סימן שצריך להפסיק ואי אפשר להגדיר את הגיל אלא זה כפי המציאות". גם בספר אבוא ביתך שם כתבו בענין זה כעין זה – "נוסיף כי ראוי ונכון שהורים יגלו את אהבתם זה לזה גם לעיני ילדיהם. אין זה נכון שהילדים ייחשפו רק להתפרצויות של ריב או כעס בין הוריהם ודווקא האהבה העמוקה בין ההורים תוצנע מהם, עם זאת, דווקא ליד ילדים רכים חשוב לבטא את החיבה הקיימת בין כל בני האדם.
(טז) בדעות הממוצעות ניתן למנות את הרב אליקים לבנון שענה (במרשתת) במענה לשאלה של נתינת ידים ברחוב בזה"ל "יש הנמנעים מלחבק ולנשק בפרהסיא, ויש הסוברים שדבר זה אפשרי. באותו כיוון, יש המקפידים עוד יותר על צניעות, ולכן נמנעים מלתת יד ברחוב. ודאי שזה מבורך! אם לאשתך קשה, כדאי שהיא תשוחח על כך עם מישהי קרובה אליה, כדי שתחליט להשאיר את כל הקירבה, אך ורק לבית פנימה, ובכלל זה, נתינת יד". הרב חגי לרר כתב במרשתת "ונתינת יד ראוי להמנע, אך בשעת צורך או באופן אקראי אז אפשר לתת לזה מקום".
(יז) אף שהארכנו לעיל לדחות הוכחות קו הרבנים היותר מיקל, נדמה לענ"ד שיש כמה שבילים בהם נתינת ללכת בם.
1. כפי שציין הרב הבר הרמב"ם טור ב"י ושו"ע לא כתבו 'הלכה' זו, ושמא ניתן לתלות זאת כבר בפירוש הרשב"ם בסוגיה שנקט שה"איסור" מצד השכיבה (אך אפשר לדחות כי מ"מ היו צריכים לכתוב שמצד שכיבה בחיקה) ואם נאמר שהענין משום שלא נלמד מדברי אגדה אזי יש לדון האם באמת נאמר שלא סברו ללמוד איסור זה.
2. שנית פסיקת הדרישה להתיר עיון הראש בישיבה ולא בשכיבה ודלא כרמ"א ו"אפשר דליכא מאן דפליג" ואפשר ללמוד שכן נוקט גם לאחר שציין לתשובת הרשב"א.
3. לשון ערוה"ש ששינה במפורש מלשון הנ"י והרמ"א וכתב שיש לנהוג איסור רק בדברים של "חיבה יתירה".
4. קו שהתחיל הרב הנקין אבל כתבו אותו במפורש הרבנים סתיו "מכיוון שעיקר האיסור הוא משום 'מנהג דרך ארץ', נראה כי הדבר תלוי בסביבה ובהקשר" (אף שהרמ"א לא נקט הלשון "דרך ארץ" אלא רק הנ"י וראה לעיל מה שהערנו). גם הרב אבינר שהתיר חיבה בפני ילדים כתב שתלוי ב"מציאות".
והנה יש באמת לדון האם תלוי בפרמטר סובייקטיבי, ובכלל האם דיני "דרך ארץ" (כלשון הנ"י) תלויים במקום ובזמן, ונדמה לי שניתן למצוא באו"ח סימן ק"ע כמה הלכות (שנכתבו בשלחן ערוך בלשון איסור!) ששרשן ב'מסכת דרך ארץ' ואעפ"כ אין מנהגינו לנהוג בהם, ונמנה אחד מהם, דפסק המחבר שם (סע' ז) "לא יאכל אדם פרוסה כביצה ואם אכל הרי זה גרגרן" וכתבו אור לציון (ב,מו) ועוד פוסקי זמנינו שהיום נהגו להיתר, וז"ל ספר וזאת הברכה (פרק ב') "הרבה מפוסקי זמננו הורו שאם בך דרך העולם אין בבך משום חוסר מידת דרך ארץ לאחוז ולאכול מפת אפילו שהיא יותר מבביצה בגון כריך פיתה או פיצה וכיו"ב (כ"כ האור לציון) וכך שמעתי בשם כמה מורי הוראה", ואכמ"ל, אך יש להעיר וכנ"ל שהרמ"א שינה מלשון הנ"י ולא כתב שהענין משום "דרך ארץ" (ראה לעיל), אך מ"מ ודאי שאם השורש היחיד שניתן למצוא לדין זה בראשונים הוא הנ"י, ניתן בהחלט ללמוד כן מדבריו שזהו גדר הדין.
עוד היה נראה לי לומר שניתן להוכיח קו זה מהגמרא גופא בב"ב (שם), דהנה ר' בנאה הגיע למערת המכפלה ושאל את אליעזר מה עושה אברהם והשיבו מיד שאברהם שוכב בין זרועותיה של שרה אמנו, ז"א שאליעזר ידע מהדבר ואברהם לא הסתיר ממנו חיבה זו (ואין ברצוני להאריך האם ובכמה מצוות אליעזר מחויב בעולם הבא והאם אברהם לא היה מיוחד בדין זה כיון שהרואה היה אינו יהודי) ושנית יש לציין שהשיב אברהם לאליעזר שייכנס כי "מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא", כלומש שבמציאות זו אין חשש הרהור, כלומר שגם בשורש הדין מצאנו התייחסות למקום והזמן!
אופן לימוד הדין כענין סובייקטיבי מתאים למה שכבר הערנו לעיל שהפוסקים כתבו דין זה בכמה וכמה לשונות ['דרך ארץ שאין ראוי' (נ"י), 'אין לנהוג' (רמ"א), 'אינו נכון' (ט"ז וב"ש) ו'אין ראוי' (ערוה"ש)].
לכן נראה לענ"ד שבמקומות שבהם נהגו רבים לאחוז ידים ואין בזה התנהגות המושכת תשומת לב כלל וממילא אינה יכולה לגרום להרהור של אחרים (טעם האיסור לט"ז), למקילים יש מה לסמוך ולומר שממילא לא שייך בזה משום 'דרך ארץ' (כלשון הנ"י), אך עדיין יש לעיין טובא, ופשוט הוא שכל נקיטת קו זה הינו רק בדברים שהם משום גרימת הרהור ולא בדברים שיש בהם כ'מעין תשמיש' שכתב הט"ז, שבהם יש לאסור מדינא מצד עצמו כמו תשמיש בפרהסיא (ראה לעיל).