פרישה סמוך לוסת כשזמן הביוץ ידוע
ב' אדר ב' תשפ"ד
אשה, בין בעלת וסת קבוע, ובין בעלת וסת שאינו קבוע, הנמצאת במעקב זקיקים במרפאת פוריות ולכן יודעת מתי חל יום הביוץ במחזור, אינה צריכה לחשוש לעונות הפרישה סמוך לוסת שחלות לפני יום ה12 לביוץ (הרב רבינוביץ' זצ"ל, הרב מאזוז, הרב אריה כ"ץ, ודלא כרב מרדכי גרוס שחושש לכתחילה לוסת קבוע ולעונה בינונית), אלא שאם חלה אחת מעונות הפרישה בימים 12-16 יש לחשוש לה (הרב כ"ץ, ודלא כרב מאזוז שהחמיר רק אם יום ל' חל בהם), ומ"מ עליה לפרוש ביום ה14 לביוץ (הרב כ"ץ והרב מאזוז) וראוי גם לחשוש ליום ההפלגה מהביוץ עד הוסת במחזור הטיפולים הקודם (ע"פ הרב כ"ץ), ואם רוצים לשמש בימים ה12,13,15,16 לביוץ ראוי לבדוק לפני התשמיש (הרב כ"ץ, וכעי"ז הרב מאזוז, ודלא כרב רבינוביץ שנראה בדבריו שהבדיקה חובה). בכל אופן אם במשך שלוש פעמים רצופות הגיעה הוסת בזמן מדויק לאחר הביוץ, קבעה לה וסת לזמן זה, וצריכה לחשוש רק אליו ככל דיני וסת קבוע (הרב כ"ץ, והרב מאזוז התנה שיהיה ג' פעמים באותה עונה). אשה שאינה מטופלת בטיפולי פוריות אך עוקבת אחרי מועד הביוץ ע"י סטיקים של בדיקת שתן מסויימים (חברה ודגם קבוע) ומוחזקת ג' פעמים רצופות שלא יגיע הוסת 13 יום מאז הסימון החיובי בסטיק, אינה צריכה לחשוש לעונות פרישה החלות לפני יום ה14 ('ארחותיך למדני' והרב אריה כ"ץ בתשובות שקיבלתי).
(א) נפסק בשו"ע (יו"ד קפט) שנשים שאין להן וסת קבוע, כמעט כל הנשים בימינו, עליהם לחשוש לג' עונות פרישה, עונה בינונית (עם אור זרוע), עונת חודש ועונת הפלגה, ובעיקרם אוסר את הזוג לשמש בעונת הפרישה, ואכמ"ל. בשנים האחרונות עלו אחוזי הזוגות אשר נדרשים למעקב אחר הביוץ במרפאת פוריות, ובלשונו הרפואית "מעקב זקיקים", על מנת לסייע להם להיכנס להריון, בין באופן "טבעי" ובין ע"י טכניקות רפואיות כהפריה חוץ גופית ועוד. המעקב "מתועד" בין בבדיקות דם ובין בבדיקות אולטראסאונד שמבצעות הנשים מידי שנים עד ארבעה ימים, ורוב הפעמים מתלווה הדבר בזריקות וכדורים על מנת לעכב ולתזמן הביוץ למועד הרצוי, כלומר תזמון הביוץ "נשלט" ע"י הרופא/ה המלווה, ומתבצע ע"י 'זריקה להשראת ביוץ' שהאשה מזריקה, שעל ידה נחסמים באופן מיידי בלוטת יותרת המוח ומונעים ביוץ מוקדם טרם שאיבת הביציות, שמיד לאחד מכן יתקיים ה"ביוץ", ללא ביציות בשילות, שאלו כבר נשאבו. מוסכם בעולם המדעי שהביוץ חל בין 12 ל-16 יום לפני הגעת הוסת ובעיקר סביב היום ה-14 [ותקופה זו, בין הביוץ להגעת הוסת, נקראת "השלב הלוטאלי" ויהיה לרוב קבוע על אותו מספר ימים אצל כל אישה, ואילו "השלב הפוליקולרי" (עד הביוץ) הוא השלב המשתנה אשר גורם לכך שלכל אישה יש משך מחזור שונה] (להרחבה ראה ספר פוע"ה כרך ב' עמ' 114).
על פניו לעונות פרישה שחלות בין ה12 ל16 ימים לאחר הביוץ הידוע ע"י המעקב, יש לחשוש אליהם לכל דינם. השאלה כיצד יינהגו במקרה שעונות הפרישה יוצאות שלא בימים הללו, האם בכל זאת צריכות לחשוש לעונת הפרישה, ושאלה נוספת, עד כמה נחשוש לכך שהוסת אמור להגיע כ14 יום לאחר הביוץ הידוע לנו בוודאות, האם נחמיר בפרישה ביום/ימים אלו.
(ב) שנינו במשנה נדה לט. "הגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה, ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טהורה מפני שחרדה מסלקת את הדמים", ושנינו בגמ' "שר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים", והעמידה הגמ' את המשנה למ"ד וסתות דאורייתא (ולכך לא נפסקה הרישא הנ"ל בפוסקים, רא"ש א/א, ואכמ"ל), ומשמע בפשט המשנה שאשה שהיתה במחבא מותרת רק בדיעבד, ויש להבין האם רק משום שמשנה זו ס"ל לוסתות דאורייתא.
והנה בדף ט. למדה הגמ' מפרישה במחבוא לפרישה במעוברת "בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עבורה ולא בדקה מהו קא מיבעיא לי אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא מאי, כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דלמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה א"ל תניתוה רבי מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה והגיע וסתה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא וכיון דאיכא חרדה דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה", ומגמרא זו נשמע דווקא שאף לכתחילה לא צריכה לחשוש, וראה בסמוך.
וכתב הרמב"ן (הלכות נדה ה') "האשה שהיתה נחבאת במחבא מפני פחד והגיע יום וסתה, חוששת לו, אפילו לא היה הוסת קבוע. עבר היום ולא ראתה, מותרת לשמש אף על פי שלא בדקה, שחזקה הוא שחרדה מסלקת את הדמים", ומשמע מדבריו שכן יש לה לחשוש לכתחילה, אולם הרשב"א (ט.) אכן למד מהגמ' בדף ט' שלא חוששת אפילו לכתחילה וז"ל "מדקאמר ולא בעיא בדיקה משמע דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה דמסולקת דמים לגמרי חשבינן לה ואין צריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה וכ"כ רבותינו בעלי התוספות ז"ל והרז"ה ז"ל, ואפילו למאן דאמר וסתות דאוריתא וכ"ש לדידן דקיי"ל כמאן דאמר וסתות דרבנן, אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש לא בעיא בדיקה בדיעבד לומר שאם עברה ולא בדקה ולא ראתה לא בעיא בדיקה מיום זה ואילך דחזקה כיון דמסולקת דמים היא ולא הרגישה בידוע שלא בא האורח בזמנו, ומשמע לי' הכין מדמדמי לי' להיתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה, ומשמע ליה לרב ז"ל מדקתני והגיע עת וסתה ולא בדקה דוקא קתני ולא בדקה דיעבד הא לכתחלה צריכה בדיקה, והראשון נראה עיקר", וכ"כ בתורת הבית לרשב"א "אלמא ס"ל לרבי יוחנן דמעוברת מסולקת דמים ואפילו הגיע עת וסתה אינה חוששת לו ואפילו לכתחלה אינה צריכה בדיקה והא דתנן נמי היתה במחבוא והגיע עת וסתה ולא בדקה הוא הדין דאפילו לכתחלה לא בעיא בדיקה דהא טעמא דמסולקת דמים היא", וכעי"ז גם בריטב"א (ט.).
הרמב"ם השמיט הא דאין חוששין במעוברת ונמצאת במחבוא, והביא הב"י (יו"ד קפ"ט) דכתב הרב המגיד (איסורי ביאה ט,ד) דנראה דס"ל דהך בעיא דההוא סבא היא לענין טהרות בלבד אבל לענין פרישה מבעלה חוששת ליום וסתה עד שתעקרנו או שהוא מפרש כדברי שאר מפרשים דאמרו לא בעיא בדיקה אבל בשעת וסתה חוששת היא לבעלה. נמצא א"כ דדעת הרשב"א רז"ה וריטב"א דמעוברת ונמצאת במחבוא אינן חוששות לוסתן אפילו לכתחילה ואילו דעת הראב"ד רמב"ן והרב המגיד ברמב"ם שחוששות לכתחילה.
(ג) והנה הטור בסימן קפ"ד נשמע שפסק כרמב"ן וסיעתו דחוששת לכתחילה, דכתב "האשה שהיתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע וסתה חוששת לו אפילו לא היה לה וסת קבוע עבר היום ולא בדקה מותרת שחרדה מסלקת הדמים", ואילו גבי מעוברת, שלמדנו דינה ממחבוא, נשמע שאינה צריכה לחשוש לכתחילה דכתב "ואם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהן כ"ד חדשים משנולד הולד אפילו מת הולד אין צריך לפרוש סמוך לוסתה וכן לאחר הוסת מותרת אף על פי שלא בדקה". הב"י (סימן קפ"ד) נדרש לשאלה זו וכתב "ושמא י"ל דאע"ג דתלמודא משוה להו אהדדי אליבא דמאן דאמר וסתות דאורייתא לענין דיעבד לא משוינן להו אהדדי להתירן לכתחלה למ"ד וסתות דרבנן דמעוברת דחזינן דכל המעוברות דמיהן מסולקין אמרינן דלמאן דאמר וסתות דרבנן לכתחלה נמי אינה חוששת אבל היתה במחבוא דלא בריר לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשי אף על גב דהוו במחבוא לא ישנו את תפקידם לא אמרינן בה אינה חוששת אפילו לכתחלה ומסתיין דנימא בה דהיכא דעבר יום וסתה ולא בדקה שמותרת". כלומר לפי הב"י בדעת הטור למסקנה יש לנו לומר דאף שהגמ' השוותה בין שני הדינים היה זה רק למ"ד וסתות דאו', אולם לדידן דקיי"ל וסתות דרבנן, י"ל דיש הבדל בין השנים, הבדל התלוי בעצימות ה"סילוק" ולכן במחבוא כיוון שיש נשים שעדיין רואות, חוששות לכתחילה.
כעין חילוק הב"י נשמע מעט במאירי (ט.) שהקשה מהגמ' בדף ע"א "ותתחלחל המלכה ואמר רב מלמד שפרסה נדה" משום ביעתותא, ויבאר דפחדא צמית כלומר מסלק הדמים אבל ביעתותא כלומר בהלה פתאום מרפה "ואין כל הדעות שולטים להכריע בין פחד לבהלה" ואין זה כמינקת ומסולקות לגמרי, אלא דדעתו היא ד"להדיא אמרו לא בעיא בדיקה" ודלא כטור, ומ"מ יוצא מדבריו כב"י שאכן יש לחלק ברמת צימות הדם.
(ד) והנה בסימן קפ"ט אכן פסק השו"ע (לד) דאין למעוברת לחשוש אף לכתחילה וכן הוא בסימן קפד סע' ז', ובסימן קפ"ד סע' ח' פסק כן גם גבי נמצאת במחבוא שכלתחילה אינה חוששת ודלא כטור שחילק ביניהם אלא כדעת הרשב"א, וז"ל "היתה נחבית במחבא מפני פחד, והגיע שעת וסתה, אינה חוששת לו" וכן למדו הט"ז ובאה"ג בלשונו דפוסק כרשב"א, וכן נשמע מהרמ"א בסמוך שלמד במחבר כרשב"א, כלומר, אף שיישב הבית יוסף דעת הטור, למעשה לא חשש לדבריו בנמצאת במחבוא, אולם הרמ"א (קפד,ט) פסק כטור "וי"א דוקא אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה אבל לכתחלה צריכה בדיקה".
הט"ז (יא) כתב יישוב אחר לדעת הטור וביאר דגבי סילוק דמים משום פחד איכא למיחש שמא באותה שעה שתזקק לבעלה יצא הפחד מלבה וכיון שהוא שעת ווסתה אפשר שאז תטמא כי אורח בזמנו בא ולא אמרו בה שחרדה מסלקת הדמים אלא אם היתה כל שעת הוסת בחרדה ולא הפסיקה ממנה ולכן לא משמשת עד אחר שעבר כל שעת הוסת, משא"כ במעוברת שכבר היא מסולקת דמים ואין חשש לאסור אותה אפילו בשעת הוסת ונמצא שאין דמיון מעוברת להיתה במחבא אלא אחר גמר החרדה דהיינו אחר שיעור הוסת שהוא סילוק דמים בודאי והיינו כל אחת לפי דרכה בזו אחר עבור החרדה וביאר לפ"ז פשטה הגמ' מעוברת לכתחילה מהיתה במחבא כל זמן הוסת שאחר כך אינה צריכה בדיקה וסיים "ותמיהני על המפרשים שלא הרגישו בדבר זה כי סברא נכונה היא וראוי לקבוע כן הלכה", ולמד מדבריו החוו"ד (חידושים כ"א) שאסורה לשמש אפילו בשעת חרדה משום דאימא בשעת תשמיש יצא הפחד מלבה, אולם בביאורים וכן בפלתי האריכו לתמוה על ביאור הט"ז מהשקלא וטריא בגמ' ואכמ"ל (ועוד היה אפשר להאריך במה שציינו האחרונים למגן אברהם בסימן ג' גבי אחיזה באמה לנשוי שאין אשתו עמו).
(ה) והנה בנידון דידן יש לשאול לאיזה דין יש לדמות החשש לוסת כאשר מועד הביוץ ידוע, האם למעוברות "דחזינן דכל המעוברות דמיהן מסולקין" כלשון הב"י ומותרת לכתחילה, או שמא לאשה במחבוא דלפי הרמ"א חוששת לכתחילה ולא משמשת.
לענ"ד נדמה שיש לדמות השאלה לאשה מעוברת, דהנה אישה הנמצאת במעקב הנ"ל, ונמצאת ביום מסויים במחזורה, ועושה בדיקת אולטאסאונד המראה באמינות מוחלטת שטרם נעשה הזקיק (ואכמ"ל) לגופיץ צהוב (ואכמ"ל) וכן בבדיקות דם שנראות שרמת האסטרוגן בדם נמוך מהנצרך לביוץ (ואכמ"ל) אפשר לומר בביטחה שעוד 12-14 ימים מיום זה לא יגיע מחזורה, לכל הפחות כמו שנוכל לומר בבטחה שאשה מעוברת לא תקבל וסתה.
וכעי"ז מצינו בשו"ת שבט הלוי (ד,צט,ט) גבי אשה הלוקחת גלולות המעכבות הגעת המחזור שדן האם עליהן לחשוש לעונות וסתן וז"ל "היתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע שעת וסתה איננה חוששת לו. נסתפקתי באלו נשים שלוקחות כדורי רפואה ידועים שיכולים לעכב ביאת הוסת ולשנותו כידוע ומפורסם מן הנסיון.. וכבר הבאתי בשם המאירי נדה ט' ע"א הטעם דכיון דיש הבדל בין פחדא לבהלה כמבואר בנדה.. וכיון שאין כל הדעות שולטות להבדיל בזה בין פחדא לבהלה עלינו להחמיר לכתחלה, וכ"ז לא שייך בכדורים הנ"ל שמוחזקים למסלקי דמים ומנוסים לכך" וכתב שכן משמע מתשובת הרדב"ז החדשות (ח,קלו) גבי "מקצת הנשים ששותות משקה או שאר דברים לעכב וסתן עשרה או עשרים יום", עיי"ש (וכמה אחרונים למדו ממנו להחמיר בכה"ג). אף דנשמע מדבריו שם שאינה חוששת כלל, בהלכות נדה (קפד,ט) כתב בזה"ל "בזמנינו שהתרופות הוחזקו בנשים רבות אפשר להקל, אך לכתחילה אפשר דצריכה בדיקה עד שתתחזק", ובאשרי האיש בשם הגריש"א כתב שבאשה שיש לה וסת שאינו קבוע "די בכך שהכדורים מנעו ראייתה פעם אחת" (עיי"ש), וכעי"ז הובא בשם ר' משה פיינשטין (לקמן) שרק אשה בעלת וסת קבוע צריכה לחשוש (ולא מובא כמה פעמים). הרב אליהו (דרכי טהרה ז,קא) כתב שאשה הלוקחת גלולות אינה צריכה לחשוש כלל לימי הפרישה וכ"ד הגרש"ז (שלחן שלמה ב,יז) והביא ראיה מאשה במחבוא הנ"ל, ובספר טהרת הבית (ב,יח) כתב שמן הדין אינה צריכה פרישה "והמחמיר תע"ב". עוד מצינו דעות רבות בנידון זה דגלולות, ובספר דור המלקטים (סימן קפט סקנ"ה) הביאו דעות של כ20 פוסקי זמנינו, ונביא חלקם בקצרה, דדעת הקנה בושם ד"מה שאסור מדינא אין בכוחנו להתיר" וחילק בין פרישה האסורה מדינא לבין פרישה מחומרא, ודעת בדי השלחן, נט"ג, מנח"י ועוד שהאשה צריכה להחזיק על עצמה ג' פעמים "שאין אנו בטוחים שהסם ידחה הוסת שלא תראה אף טיפת דם", לשון בדה"ש (קפד,מח).
(ו) לענ"ד נדמה שבנידון זה רוב ככל הפוסקים הנ"ל יודו למיקלים, דכן "החזקה" ע"י הכדורים היא בכל זאת "צימות" הדם (כלשון המאירי לעיל), כלומר דם הוסת מוכן ליציאה לכולי עלמא, "הורמונלית" ומציאותית, אלא דיש כדורים שמצליחים לעכב, ושמא שייך בזה כעין חילוק המאירי מהגמ' גבי אסתר "ואין כל הדעות שולטים להכריע בין פחד לבהלה" והכא נמי לא כל ההשפעות שוות (ואח"כ ראיתי לשון בדה"ש הנ"ל בפנים ונדמה לי שזאת ממש כוונתו בחומרתו הנ"ל), אולם בנידון דידן שאנו יודעים בוודאות את זמני הביוץ וממילא את הזמנים שבלתי אפשרי שדם הווסת יגיע הוי יותר כמעוברות שכתב בהן הב"י "דכל המעוברות דמיהן מסולקין". ובנוגע לשאלה עד כמה יש לקחת את "מומחיות הרופאים" ולהחזיק וסת ולחשוש לחומרא כ14 יום מהביוץ אף שאין עונת פרישה באותו היום, נראה דיש לדמות זה לכל מה שכתבו הפוסקים הנ"ל (דרכי טהרה ועוד, וסוכמו דעות כולם בדור המלקטים שם בהמשך סק"ד) גבי אישה הפוסקת מליטול הגלולות המעכבות שלדעת הרב אליהו ועוד רבים אסורים לשמש החל מ36 שעות אחרי הפסקת נטילת הגלולות ואכמ"ל, וא"כ בנידון זה יש מקום לאסור לשמש כ14 יום לאחר הביוץ גם אם לא חל באותו היום עונת פרישה וראה לקמן.
(ז) והנה בספר שו"ת פוע"ה כרך ג' (עמ' 176) שלחו שאלות הנ"ל לכמה מגדולי הדור, ונביא התשובות שירדו למעשה באופן מפורט ולפי סדר הבאתם שם.
מחבר הספר אמרות טהורות, שהסכים לדבריו הרב מאיר נסים מאזוז, כתב כמה סברות להקל מלבד ההשוואה לאשה הנמצאת במחבוא, א' רוב הנשים כיום אין להן וסת קבועה כנודע, ב' "כל דין פרישה שתיקנו חז"ל אינו משום ספק וחשש בעלמא שמא תראה דאם כן גם בימים הסמוכים לווסת מלפניו ומאחריו היה להם לאוסרה.. ושמע מינה שלא חששו אלא לזמן שקרוב לומר ומסתבר שתראה בו", ג' קיימא לן דווסתות דרבנן לכ"ע, ד' הרופאים נאמנים בדבריהם אפילו על גוף פרטי, וכל שכן בדבר כללי כמו שכתב בטהרת הבית (א, רסה–רסח). ה' פרישה הותרה מכללא ביוצא לדרך ואין להגדיש בה סאה אפילו בצד רחוק. ו' דעת הרבה ראשונים שאשה שאין לה וסת קבוע אינה צריכה לחשוש לפרישות (ואכמ"ל בזה). בנוגע לדימוי לאשה במחבוא כתב בתחילה דווקא דלא דמי ולחומרא "ששם נעשה מעשה לסלק הדמים העיבור או המחבוא, מה שאין כן כאן" אך בהמשך כתב דמ"מ חזינן מיהא שיש לילך אחר כל אישה אם עלולה לראות אז או לא "ואדרבה יש לומר דנידון דידן עדיף דאף בלא מעשה יודעים אנו שאישה זו לא תראה אז ואין לחוש" (וראה מש"כ לעיל ודו"ק). לענין קביעת וסת ע"י ידיעת זמן הביוץ כתב דאם תראה שלוש פעמים במרחק שווה מיום הביוץ ובעונה שווה, הווה ליה וסת קבועה, "שהרי עינינו הרואות שהוחזק יום זה לראות בו, ואף שלא מצינו כיוצא בזה, מ"מ כיוון שלפנינו דבר שחזר על עצמו שלוש פעמים, והוא מובן בטעמו ונימוקו על פי הרפואה, הווה ליה וסת קבוע", והעלה שם למעשה דאין צריך לחוש לוסת הקודמת, ויש לחוש "ליום ארבעה עשר מהביוץ, ונכון שבשאר הימים תבדוק קודם תשמיש, ואם חל בהם (נראה שר"ל בימים 12-16 לביוץ) יום השלושים, חוששת לו, ובווסת קבועה חוששת לו", והדברים קרובים למש"כ לעיל.
תשובת הרב רבינוביץ' (שם) בזה"ל "הואיל וכיום נתברר כי אצל רוב מוחלט של הנשים הווסת לא תופיע עד אחד עשר יום ממועד הביוץ, ממילא גם כאשר האישה אינה לוקחת תרופות לביוץ, אבל ידוע בוודאות זמן הביוץ, כי אז דין האישה בתוך אחד עשר יום אלו כמסולקת דמים, ואינה צריכה לחשוש לעונת וסת בתוך אחד עשר יום הללו. מעתה, באישה שעברה טיפולי פוריות, הואיל ונעקרה וסתה הקודמת לגמרי, החל מהיום האחד עשר ממועד הביוץ, הואיל ויש חשש שתראה – עליה לבדוק לפני תשמיש. ובאישה שאינה עוברת טיפולי פוריות, החל מהיום האחד עשר לאחר הביוץ דינה ככל אישה החוששת לעונת וסתה", וזה ג"כ כעין הנ"ל.
תשובת הרב מרדכי גרוס (שם, בע"פ לרב כ"ץ) שיש להקל בוסת שאינו קבוע פרט לעונה בינונית ובוסת קבוע, ואולם כאשר מדובר בזוג שנמצא זמן רב בטיפולי פוריות יש מקום להקל גם במקרים אלו.
(ח) בשו"ת שאגת כהן (ב,טו) האריך בנידון זה וכתב בתחילה שיש צד להקל ולהחמיר, "מצד אחד בניגוד לכדורים שמעכבים עכשיו את זמן הוסת, ביוץ ידוע אינו מונע עכשיו את הוסת אלא אנו יודעים שהוסת צפויה בזמן אחר.. וההשפעה על זמן הופעת הוסת היא עקיפה ולכן אולי יש להחמיר, מצד שני בניגוד לכדורים שגורמים באופן מלאכותי למניעת הווסת.. כאן מדובר בתהליך טבעי שבוא ברגע שידוע זמן הביוץ, ממילא הוסת צפויה להגיע באופן טבעי זמן מה לאחר מכן, ולא קודם לכן", וכתב דמ"מ לא שייך בזה מה שהחמיר בשו"ת קנה בושם (סימן קפט סימן ה) שאין להקל ע"פ בדיקות ביוץ ע"י מדידות חום במדחום ביתי (אכמ"ל) להקל בפרישה בסמוך לוסת (אלא רק להחמיר) וזאת משום שהיא צורת בדיקה שאינה מדויקת ואין להשוותה למעקב זקיקים המדובר (וראה לקמן).
מכל מקום העלה שם, בציינו את תשובות הרבנים הנ"ל בספר שו"ת פוע"ה, שאם עונות הפרישה חלות בין יום ה12 ל16 עליה לחשוש לעונות אלה, ומ"מ עליה לחשוש ליום ה14 מהביוץ כדין עונה בינונית, וכמו כן אם היא יודעת מתי הגיעה הווסת לאחר הביוץ בחודש הקודם יש לחשוש גם לזמן זה מדין הפלגה, וייתכן שבכל הימים בין ה12 ל16 יש להצריכה בדיקה קודם תשמיש, ומ"מ אם במשך ג' פעמים רצופות הגיעה הווסת בזמן מדויק לאחר הביוץ קבעה לה וסת לזמן זה וצריכה לחשוש רק אליו ככל דיני וסת קבוע.
(ט) הנראה לענ"ד דאין לקבל חומרת הרב גרוס בעונה בינונית מכל הטעמים שמנה הרב 'אמרות טהורות', וכן ע"פ הסברא שכתבנו לעיל בהבדל בין גלולות למעקב זקיקים וכעין זה בסגנונות לשון אחרות כתבו גם הרב הנ"ל והרב אריה כ"ץ, והעולה מכל הניסוחים הללו דכאן יש לנו ידיעה על "סילוק הדם" ולא רק נסיון עיכוב ע"י אמצעים חיצוניים.
בנוגע למה שהחמירו הרב רבינוביץ' זצ"ל וכן מחה"ס אמרות טהורות והרב כ"ץ (בלשון "ראוי") בבדיקות בשאר הימים המועדים (12-16), קשה לי מעט הדבר כיוון דיש לענ"ד לדמות הענין לדין "ימים הנבוכים" באישה שאין לה וסת קבוע ומשנה וסתה ממחזור למחזור, שהכרעת הש"ך (קפט,לט) בזה להקל ולכן עליה להחמיר רק ע"פ הפרישות הרגילות ולפי הוסת האחרונה בלבד וכן פסק הרב אליהו (דרכי טהרה עמ' 105 למטה ב'תשובות ותוספות ממרן'), ודלא כנוב"י ומשמעות הרמ"א (קפד,ב), והסברא בזה על פניו דזה משמעות אשה בעל וסת שאינו קבוע שחוששת רק לג' הפרישות המדוברות ודיה בזה (וראה בסיכום השיטות בכל זה בספר היכל שלמה קפט/יג ובספר דור המלקטים קפד/ב, וראה בשבט הלוי שהרחיב בזה רבות ובדעת החזו"א), אלא דכיון שלא מצאתי להדיא מי שהיקל בנידון דידן, ועוד שיש מי החמירו כשסך "הימים הנבוכים" נמוך (עיי"ש), ועוד שפשט משמעות הרמ"א בסימן קפ"ו סע' ב' להחמיר כרמב"ם והרא"ש ולהצריך בדיקה לפני ואחרי תשמיש באשה שאינה לה וסת קבוע (עיי"ש בנו"כ), יש להחמיר, אך לכל היותר כלשון הרב כץ ש"ראוי" הדבר (וכלשון הרב אמרות טהורות "נכון"), ודלא כרב רבינוביץ' שכתב "עליה" בלשון חובה.
לגבי מה שכתב הרב כ"ץ להחמיר ב"הפלגת ביוץ" כלומר להחמיר כהפרש הימים בין הביוץ לוסת במחזור הקודם, י"ל דזה בעצם רוכב על כל הנידונים עד עתה, סמיכה על המציאות הרפואית והרופאים מחד והחזקת סוג של וסת הגוף מאידך, ואף שהדברים מתיישבים על הלב, יש לענ"ד להעיר דשמא לא מצינו הפלגה מוסת הגוף שאינו קבוע, אך מאידך אציין כאן ששמעתי מאחד הרופאים המומחים בתחום שנקט מספר ימים שונה מאוד מהמספר שנקטו בשו"ת פוע"ה ובספר פוע"ה, בפער בין מועד הביוץ מתוזמן ע"י 'השראת ביוץ' לבין הגעת הוסת הבאה, ושמא משום זה יש באמת ללכת לכל הפחות אחר מה שהאשה ראתה בפעם האחרונה.
עוד יש לציין ולדקדק שהרב אמרות טהורות החמיר בימי פרישה החלים בימים 12-16 רק ביום השלושים ובוסת קבוע ולא בשאר ימי הפרישה, אלא דנדמה לי דכיוון שימים אלו "ימים נבוכים", יש להחמיר כמשמעות הרב כ"ץ ובכל "עונות הפרישה" החלים בימים אלו.
(י) אלא דנשאר לי ספק נוסף, וזה דנשים רבות בזמנינו, שאינן מטופלות פוריות, נעזרות בסטיקים של בדיקת שתן בשביל למצוא את יום הביוץ (ראה ספר פוע"ה ב' עמ' 120), ולנשים רבות מאוד הדבר מדוייק ביותר, ויכולות בהחלט לדעת בערך מתי תגיע הווסת ולפעמים בדיוק של עד יומיים, כלומר כ13-14 יום מאז שראו "חיובי" בבדיקת הסטיק, ושמא יש לדמותם לדין הנ"ל ובמקרה שחלה עונת פרישה לפני ימים אלו אינה צריכה לחשוש אליה, ואף שה'קנה בושם' (שם) שעסק באופן דומה, בבדיקת ביוץ ע"י מדידת חום, והכריע שבכל זאת יש לחשוש לעונות הפרישה (וכ"כ עוד כמה פוסקים בנידון זה, הובאו בדור המלקטים סימן קפט עמ' 307), אין הדבר דובר לנידון זה של הסטיקים המבוססים מאוד מדעית ובעלי אחוזי דיוק גדולים בהרבה.
ושלחתי בענין זה לרב ארחותיך למדני, והאריך כבוד הרב הגאון בתשובתו להקל וכנ"ל, ובתחילה ביאר שקביעת הוסת היא רק הכשר מצוה ולכן אף שכתב ערוה"ש ''חמשה מיני וסתות הן, הימים..'' מ''מ אין זה חוק קבוע ולא ''יתד היא שלא תמוט'', ולכן אף כשהאשה יכולה לידע באופן אחר מתי יבוא דם נדה, אז אף זה מועיל לקביעת וסת, ויש לדמות זה למש"כ השו"ע בסימן קפ"ט ''יש קובעת וסת על ידי מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת, דהיינו כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד, או כאדם שפותח פיו מחמת כובד, "ולכן אף י''ל שאם האשה יכולה לבדוק בגופה (או השתן שיוצא מגופה) כדי לידע מתי הוא הביוץ וע''י זה היא יכולה לידע שדם נדה לא יבא בתוך י''ד יום, והיא קבעה כן ג' פעמים, אז ישפיר הוא לסמוך על זה לקביעת הוסת וגם כדי לסתיר הוסת שהיה קודם כן.. ואין לה לחוש לעונת פרישה שחלה לפני י''ד יום הללו" [והאריך דאף שכתב הב"ח באו"ח סימן ח' שאין לסמוך על חזקה שתלויה במעשה אלא רק בחזקה שבאה ממילא, יודה בזה, ואכמ"ל, ועוד האריך להוכיח שאזלינן בתר חזקות מעין אלו בכמה דינים חמורים שבתורה כגון בהלכות אשת אשת איש שסמוכים על סימנים מובהקים ביותר, ועוד דיש לסמוך על הרופאים בדיני נדה, ואכמ"ל], ע"כ דבריו בקיצור רב.
ושלחתי שאלה זו גם לרב אריה כ"ץ והשיב לי גם "דלא גרע מקביעת וסת אחרת", והוסיף שגם אם מספר הימים לא מדויק הוי לפחות כוסת חצי קבוע שלא צריכה לחשוש לפניו ולאחריו.