תנוחות בחיי אישות
ב' אדר תשפ"ה
תנוחות ביחסי אישות
אילו תנוחות מותרות בתשמיש לפי ההלכה? אילו תנוחות מותרות בהריון? האם מותר לשמש בעמידה?
חז"ל למדונו שבעת החיבור הבעל למעלה והאשה למטה פנים אל פנים (גמ' נדה לא: בכורות ח.). תשמיש בתנוחה בה הבעל למטה והאשה למעלה זו דרך עזות ואם שניהם בתנוחה ששוכבים זו בצד זה זו דרך עקשות (מסכת כלה ושו"ע), ויכול הדבר להביא שהוולדות שייצאו מהתשמיש יהיו עזי פנים (ראב"ן), אולם אעפ"כ אין תנוחות אלו אסורות (משכן ישראל ועוד ע"פ רמב"ם רמ"א ועוד), ואם שניהם ברצונם הדבר ואחד מהם או שניהם נהנים יותר בתנוחה זו יש בכך מצוה של שמחת עונה (פניני הלכה), וכבר האריכו חז"ל והראשונים במעלת וחשיבות השמחה שיהיה לזוג ובפרט האשה בעת קיום מצוה עונה (זוהר ועוד, עיין בפנים), ויש להבחין בין מה שהוא דין גמור לבין מה שהוא תוספת קדושה, וכללו של דבר, בדורנו, יש להזהר שלא להחמיר על הקל ולהקל על החמור (עצם מעצמי), ואלו הרוצים להתחסד יינהגו כפשט השו"ע (אשר חנן), ומ"מ יש להשתדל ביותר שתשמיש שיכול לבוא לידי עיבור יהיה כתנוחה המקובלת מרבותינו (כולי עלמא), ויש שהחמירו ונצמדו ללשון השו"ע להחמיר בכל אופן (ברכת יהודה ועוד), פרט להוראה להקל לבעלי תשובה שכבר התרגלו מקדמא דנא בשינוי מהתנוחה הרגילה (הגר"נ קרליץ), ומ"מ גם לנוהגים להחמיר נראה שבאופן אקראי אין בכך איסור (ע"פ הרמ"א באבן העזר גבי ביאה שלא כדרכה), וכל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (רמ"א שם).
באופן שקשה לאשה להיות למטה כגון במעוברת אין בזה איסור כלל ויכולים לכתחילה לשנות התנוחה שהבעל יהיה למטה (קה"י, מכון פוע"ה ועוד רבים שסתמו כן, וכן נראה מהלבוש, והקה"י הוסיף שע"פ הקבלה יהיה עדיין איסור, וכן משמעות הא"ר), וה"ה כשיש צורך אחר כגון במצב רפואי מורכב, ניתן לשמש בכל תנוחה, ויש להעדיף תנוחה של פנים כנגד פנים (מכון פוע"ה, ספר 'שיקדש עצמו' ועוד) [ותנוחה זה לצד זו עדיפה מהוא למטה והיא למעלה (כנלענ"ד וראה בפנים)].
מ"מ בתשמיש הבא לידי עיבור נראה דיש לעשות השתדלות יתירה שלא ישנו מהתנוחה הרגילה (כנלענ"ד ע"פ לשונות הפוסקים, ושהוזכר ענין זה בכמה ראשונים ובעלי קבלה).
עוד נראה דאם תחילת המעשה יהיה הוא למטה (או זה לצד זו) אך ההזרעה תהיה בתנוחה הרגילה שהוא למעלה, הדבר קל יותר וצ"ע (כך נראה מסברא וכן ניתן ללמוד בערוה"ש).
לגבי תנוחה בעת החיבור פנים כנגד עורף, ר"ל שהבעל למעלה והאשה למטה אלא שפניה גם כלפי מטה (והתשמיש באותו המקום ולא בפי הטבעת, ובזה נדון במקום אחר) יש מקום לומר שדינה אף יותר קל מהוא למטה והיא למעלה (וזה לצד זו) ע"פ כמה מפוסקים (ראב"ד טור והמור וקציעה וכן יש ללמוד בשו"ע שלא הזכיר דין זה כלל), אך לכתחילה כשאין קושי רפואי אחר נראה שיש להעדיף התנוחות שהן פנים אל פנים הנ"ל מאשר תנוחה זו (ע"פ מכון פועה, וכן נראה בבאר היטב), אך מעיקר הדין תנוחה זאת מותרת אף היא (רמב"ם רמ"א מור וקציעה אשר חנן ועוד), וניתן להקל ע"פ הרמ"א באופן אקראי גם למחמירים (כנ"ל לעיל), וזה כאמור לעיל אם שניהם ברצונם הדבר וע"י שינוי התנוחה אחד מהם נהנה יותר (לעיל), וכן ינהגו במקום חולי שאינה מתאפשרת אלא דרך זו (לבוש).
לגבי תנוחה בעת החיבור בעמידה או בישיבה, מצינו בחז"ל (גיטין ע.) שהזהירו בזה מצד בריאות ומחלות, וגם הפוסקים נקטו לגבי אופן זה בלשון יותר מחמירה, ואף שמעיקר הדין מותר, יש להעדיף את הדרכים האחרות (אבני דרך), ואם דרך זו משמחת את בני הזוג אפשר להקל באופן אקראי גם למחמירים (כנ"ל), ומ"מ אם זה האופן האפשרי רפואית או טכנית מותר (דרך פקודיך).
ישנן תנוחות נוספות כשכיבה מאונכת זה לזו, או הבעל עומד על ברכיו והאשה שוכבת ועוד. בכל תנוחות האלו הניסוח יהיה תואם להקשר של התנוחות דלעיל, עדיפות פנים זה אל זו ושהבעל למעלה והאשה למטה, וגם לנוהגים להחמיר באופן אקראי מותר, וכאשר ישנו קושי כגון בהריון גם תנוחות אלו מותרות לכתחילה.
יודגש כנ"ל שבימים המיועדים לעיבור יש לכתחילה לשמש באופן שהבעל למעלה והאשה למטה פנים אל פנים.
תשמיש שלא כדרכה, כלומר שיציאת הזרע אינה באותו המקום אלא בפי הטבעת, תידון במקום אחר.
[עוד יש לציין שלפעמים זוגות מחליפים ומחפשים תנוחה מתאימה, עקב כאב אצל האשה, אותו פעמים רבות מאוד ניתן לפתור ע"י התייעצות עם רופאת נשים המתמחה בתחום זה].
בהרחבה:
(א) שנינו במסכת נדה לא::
"שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי.. מפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי האיש זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת".
ושנינו במסכת נדרים כ.:
"אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת חיגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים את שולחנם.. א"ר יוחנן זו דברי יוחנן בן דהבאי אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה.. ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי תורה התירתך ואני מה אעשה ליך".
פירש רש"י:
"שהופכים שולחנן - היא למעלה והוא למטה".
על פניו לפירוש רש"י, לדעת חכמים, וכך הלכה, מותר לבעל להיות למטה.
גם לפירוש ר"י בתוס' יוצא כן, שפירש שמדובר בתשמיש שלא כדרכה (ר"ל בפי הטבעת): "שהופכים שולחנם. פירוש שמשמשים מטותם שלא כדרכם ולפי שמשנים תשמישן בדבר התלוי בירכים אף בניהם לוקים בירכים".
וכן הוא בפירוש הרא"ש על הש"ס "לשמש שלא כדרכה ומדה כנגד מדה שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים", וראה לקמן מה שהקשו הרא' על שיטת רש"י.
בתוס' ביבמות (לד:) גבי ער ואונן הקשו דמשמע שם דאסור לשמש שלא כדרכה ואילו בגמ' בנדרים משמע שמותר ד'הפכו' "היינו שלא כדרכה" וכתבו: "ואר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי כדאמרי' בנדרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה".
הקשה החרדים (סד) למפרשים שהפיכת שלחן היא ביאה שלא כדרכה, קשה, שהרי באופן זה אינו ראוי להוליד וכיצד יהיו הוולדות חיגרין, ותירץ האליה רבה (רמ,י) שהאר"י כתב שכל הדברים האלו הם מזיקים לבנים אפילו לבנים שלא נולדו מביאה זו, כמבואר לדעת ר' יוחנן בן דהבאי. שמא קושיה זו של הספר החרדים היא שהביאה לרש"י ועוד ראשונים לפרש בברייתא דר' יוחנן שמדובר בביאה כדרכה, רק היא למעלה, ובכך יכולה להתעבר, אולם ראה במאמר מרדכי (רמ,ו) שנקט כהנחת יסוד שאינה מתעברת בהיא למעלה [כנראה משום שהזרע נשפך החוצה לכיוון מטה], אכן בדברי חמודות (נדה ב,י) מפורש שאשה מתעברת בדרך זו (וראה באליה רבה רמ/יב שהאריך לחזק כיוון זה). לדברי ר"י והרא"ש כל שכן לתשמיש שהוא כדרכה, רק שהבעל למטה, שיהיה הדבר מותר.
השטמ"ק על המעשה בגמרא שבא לפני רבי הביא שפירש הריטב"א בתחילה שמדובר שם בשלא כדרכה, ועל זה שאל "הלא הוא כמעשה ער ואונן", ותירץ דהא דאסור הוא "שעושה כן תמיד אבל לפעמים מותר, וי"א דכי אמרינן שרי דוקא שלא יוציא שכבת זרע, וי"מ והפכו הוא למטה והיא למעלה", ולפי כל אחד מהיישובים בהוא למטה יהיה מותר. קווי השקפה אלו במעשה זה שבא לפני רבי ניתן לראות גם בשאר רא' כרבינו אברהם מן ההר, תלמידי רבינו פרץ ועוד.
הראב"ד ('בעלי הנפש' – שער הקדושה) פירש ששימש כדרכה אך "כמעשה בהמה" ר"ל בפנים כנגד עורף (וראה בזה לקמן), וכאמור לכל אחד מהביאורים יהיה מותר למעשה בהוא למטה והיא למעלה לדעת חכמים, שהוא כדרכה, פנים אל פנים ואינו זרע לבטלה.
(ב) אף על כל האמור, כתב הראב"ד (שם):
"שנינו במסכת כלה (א,טו) הוא למטה והיא למעלה זו היא דרך עזות, שמשו שניהם כאחת (ר"ל זה לצד זה) זו היא דרך עקש".
ז"א על אף שפסקנו כחכמים ואפילו תשמיש שלא כדרכה עם הוז"ל מותר לחלק מן הרא' (ואכמ"ל במח' הרא' אי פסקינן כחכמים בכל וגם בענין נישוק והסתכלות באותו מקום או רק לענין היפוך שולחן, ולרמב"ם והרמ"א לא קיבלנו שום דבר מדברי ר' יוחנן ואף לא לענין נישוק והסתכלות באותו מקום), הראב"ד החמיר בהוא למטה ע"פ מסכת כלה.
עוד יש לציין שבגמ' בגיטין ע. שנינו:
"תנו רבנן המשמש מטתו מעומד אוחזתו עוית מיושב אוחזתו דלריא, היא מלמעלה והוא מלמטה אוחזתו דלריא".
הטור הביא את הראב"ד בסימן ר"מ ואו"ח, וז"ל השו"ע (רמ,ה):
"הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות, שמשו שניהם כאחד זו דרך עקש".
השו"ע השמיט הדין גבי החולי המוזכר בברייתא בגיטין, על אף שהביא את הברייתא המדוברת גבי מעומד ויושב בסע' ט"ו בהמשך הסימן (וכדלקמן). הרמב"ם השמיט כל ענין זה, ואף בהלכות דעות (ד,יט) הביא מצד בריאות וסכנה רק הא דמיושב ומעומד. הרמ"א (שם באו"ח) הסכים בשתיקתו לראב"ד והשו"ע, ובאבן העזר (כה,ב) פסק כחכמים ע"פ הרמב"ם (לקמן):
"ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (ר"י). ואף על פי שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו".
לשון הרמ"א מבוססת ברובה על לשון הרמב"ם (איסורי ביאה כא,ט):
"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות".
על פניו 'קידוש עצמו' הנזכר ברמב"ם והרמ"א קאי בעיקר על תשמיש שאינו כדרכה, אך גם לדבריהם, בעיקר לרמב"ם (בשונה מהרמ"א ששתק באו"ח על השו"ע), אין כל תזכור להימנעות לדין דהוא למטה, ויותר מזה, הרמב"ם ציין למש"כ בהלכות דעות, אך שם ציין לגנאי רק הא דמעומד או מיושב (כדלקמן) אך לא הא דהוא למטה.
(ג) בברכת יהודה (ד,יב) כתב שהראב"ד לשיטתו מפירושו לר' יוחנן בנדרים שהפיכת שולחן היינו שלא כדרכה (וראה בסמוך שפקפקנו בפירוש זה), ולא כרש"י שהוא למטה, ולכך יכול היה להחמיר ע"פ המסכת כלה.
אולם אינו נראה כלל, כיוון שהוא כל שכן שיהיה מותר שאין בזה זרע לבטלה ולא שינוי הדרך שבאותו מקום, והדברים מתחדדים יותר בדברי המרדכי (נדה תשל"ב) שלא קיבל את פירוש רש"י בהפיכת שולחן אלא את פירוש התוס' והראב"ד "וכן נראה לפרש שלחן ערכתי לו והפכו שלא כדרכה, ועל כן קבלה, כי היא מצטערת והכתוב קראו עינוי אם תענה את בנותי, אבל היא למעלה מאי איכפת לה", וכן הוא בר' ירוחם (נכ"ג ח"א) ואכמ"ל. מ"מ לעיל ביארנו שרש"י הוכרח לפרש בברייתא דר' יוחנן שהתשמיש כדרכה (ולא כרא' הנ"ל), משום שר' יוחנן דיבר על פגם בוולד, וזה אינו שייך בביאה שאינה כדרכה שלא ניתן להתעבר בה, ועי"ל שרש"י ודעימיה נקטו כשל"ה (קדושת הזיווג שסג) לפרש את הסוגיה רק בהוא למטה ולא בענין שלא כדרכה כך שיוצא שאין מהסוגיה "ראיה להתיר שלא כדרכה".
כל הנ"ל אם באמת נבין שהראב"ד פירש שמדובר בר' יוחנן שלא כדרכה כברכת יהודה, אולם הראב"ד בסך הכל כתב "פירוש נוהגין בה כמעשה בהמה" וכוונתו היא לפנים כנגד עורף וכמו שהאריך לבאר בזה בספר שיקדש עצמו (מז,ב) וראה לקמן, ואח"כ ראיתי שכ"כ להדיא בביאור הראב"ד במור וקציעה (סימן ר"מ יובא לקמן).
ואדרבה לפי פירוש זה בראב"ד, אכן ניתן לומר שהראב"ד לשיטתו בזה, שחז"ל (שיטת 'חכמים') התירו לכל היותר פנים כנגד עורף אבל לא הוא למטה והיא למעלה (בהנחה שזה דין יותר חמור, וראה לקמן), וכך גם נוכל לומר בטור שגם פירש כראב"ד בסוגיה וגם הביא חומרת הראב"ד בהוא למטה.
(ד) מלשון השו"ע נראה בהחלט שלא מדובר כאן באיסור אלא ב'דרך עזות' בלבד, וכן מתחדד ברמ"א באבן העזר שאין שום איסור מעיקר הדין בזה, וראשית יש להבין מה 'דרך עזות' יש בזה, ובכך נוכל לדייק גם בתוכן הדין. בנוסף יש לציין שר' יוחנן במימרא הראשונה דיבר גבי הולד שייצא חיגר (ואכמ"ל עוד בדבריו) אולם על פניו השו"ע ע"פ הראב"ד לא דיבר גבי הולד, אלא על עצם דרך זו, ושמא תלוי הוא במחלוקת הנזכרת לעיל אי אשה יכולה להתעבר בדרך זו.
בפירוש הראב"ן הירחי (בעל ספר המנהיג, מתקופת הראשונים, 1155 למניינם לערך) למסכת כלה כתב:
"דרך עזות, ופריצות, וכן הבנים עזי פנים פרוצים מדה כנגד מדה. הוא למעלה וכו' והוא ימשל בך כתיב.. דרך עקב שמעקשים דרכיהם.. שהיא אינה מקבלת מרות, כך הולד לא יקבל מרות ותוכחות ויהיה עקש ולא ישמע לקול מוריו ומוכיחיו".
מדברי הראב"ן עולה שדרך זו מבטאת חוסר מרות של האשה. כפירוש זה עולה גם מהמאמר מרדכי (רמ,ז) שכתב "האי עזות הוא כלפי האשה שנראה שהוא עזות פנים לאשה להיות על האיש וכאילו היא הפועלת". על פניו יש מקום ללמוד מהראב"ן והמאמ"ר שאם הבעל רוצה בכך יהיה זה פחות בעייתי (וכך למד בופקדת נוך ד,ו במאמ"ר וז"ל בהביאו דבריו "י"א שמותר להיות הוא למטה והיא למעלה כששניהם מסכימים לכך", וכן למד בדבריו בפניני הלכה וכדלקמן), אולם מדברי הראב"ן גופא ניתן לראות שלומד במסכת כלה שיש כאן גם בעיה בולד בדרך זו, וא"כ קשה לומר שהרצון יבטל גריעותא זו.
למעלה הזכרנו מחלוקת המאמ"ר והדברי חמודות אי דרך זו מונעת טכנית אפשרות לעיבור, ועל פניו מהראב"ן ניתן לראות שכן יש עיבור בדרך זו וכדעת הדברי חמודות. עוד יש להעיר שדרך הראב"ן בהקשר לוולד, מחזקת את הקו שהעזות לולד ופחות לתשמיש, ולכ' גם תליא להבין אם מדובר כאן בענין צניעותי או בריאותי, דמהגמ' בגיטין נשמע דהוא ענין בריאותי, וגם במסכת כלה ניתן ללמוד לכאן ולכאן; במסכת כלה שבידינו (א,טו) מובא ענין זה בתוך הלכות צניעות, וכן נראה מהציטוט שהביא הראב"ד וכלה בשו"ע, אולם במסכת כלה רבתי (א,כג) מוזכר הענין ברצף של עניינים המסוכנים. עוד יש להזכיר את הא"ר (לעיל) שכתב בשם האר"י שהפגם בוולדות זה לאו דווקא בוולדות שייצאו מתשמיש זה.
(ה) מכאן יש להגיע לדברי הספר חסידים (תקט):
"רצה לאכול בשר מבושל רצה לאכול צלי הכל רשות בידי האדם, רק בליל טבילה לא יתכן כי אם הוא למעלה והיא למטה כי אין הנאה לאשה אם הוא למטה ואז תתעבר כי קרוב לווסתה היא ולאיש יש בליל טבילה תאוה לכך טוב שתהנה היא ממנו שאם תתעבר יהיה הולד כמוהו חריף והיא תזריע תחילה והולד זכר אבל בשאר הלילות יעשה כפי הנאתו כדי שלא יהרהר אחר נשים אחרות ורק שיהיה רצון האשה".
בספר חסידים יוצא מכמה נקודות הנחה, ראשית שמתעברים בביאה שהוא למטה כדברי חמודות, שנית שהאשה נהנית יותר כשהיא למטה (ולכך תזריע תחילה ויהיה הולד זכר), ועיקר דבריו שהקפדה זו היא דווקא בליל טבילה, וזה כנגזר מכך שיש קישור בין הולד לדרך זו, ולא הביא כלל את הדרך עזות של מסכת כלה שאינה מכילה בקרבה את הענין של פגם בולד.
הברכ"י (או"ח שם,ו) על השו"ע כתב דברים אלו בלבד:
"הוא למטה וכו'. לא יתכן זה בליל טבילה. ספר החסידים סימן תק"ט. משמע הא בשאר אין בו איסור. וכ"כ רבינו ירוחם נתיב כ"ג סוף ח"א גבי שלחן ערכתי לו וכו'. וכן שמעתי שנמצא בשיטת הראשונים לנדרים כ"י דליכא איסורא".
שיטת הברכ"י המבסס דבריו בראשונים, שכל ה"איסור" שהוא למטה הינו בליל טבילה בלבד. דברים אלו יכולים להתחבר לדברי הראב"ן בפירושו למסכת כלה שהפגם הוא בולד, וכן מתחדד בגרסת הדעת תורה במסכת כלה (רמ,ה) "הוא למטה והיא למעלה הרי"ז דרך עזות שמא הולד הפכפכן", כלומר העזות המדוברת תתבטא בוולד שייצא מתשמיש זה, ולא מדובר באופן כללי.
אך הדעת תורה (שם) בעצמו כתב על אלו הראשונים "אבל מסתימת שאר פוסקים לא נראה כן" והאיסור לדבריו מדבר גם בתשמיש שאינו לשם עיבור.
יש לציין גם שהמ"ב וערוה"ש סתמו על לשון המחבר, ולא הזכירו דברי הברכ"י ודעימיה, ואף כה"ח סתם ושתק כאן ולא הזכיר דברי הברכ"י, על אף שכידוע מזכירו ללא הרף.
הבא"ה (טו) כתב על השו"ע מילים אלו בלבד:
"מכלל קדושת הזווג שיהא פנים נגד פנים. זוהר" [ובהערות מהדורת פרעידמאן ציינו שכן הוא בספר 'ראשית חכמה' פט"ז בשם הזוהר]
ולכ' הרי גם השו"ע דיבר שהם פנים כנגד פנים, ומשמע קצת מדבריו שאף שהבעל למטה, אין בכך פגם ל"קדושת הזיווג" ויש עוד לעיין.
היעב"ץ (מטת כסף, פ"ז, ב) כתב "הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות וסכנה" ובזה מתקשר לגמרא בגיטין ולמסכת רבה רבתי שבענין זה יש סכנה.
הבאר משה (ג,קנב*) אחז בזה שהטור סותר עצמו בכך שמצד הביא דברי הרמב"ם שכל מה שירצו יעשו ומחד הביא (גם באבן העזר וגם באו"ח) דברי הראב"ד בענין שהבעל למטה, ו"כן דרכו בהרבה מקומות שאינו מכריע בין ההרים הרמים", אולם נרלענ"ד בתר דאתינן להכי דנראה ברמ"א שכן הביא את הרמב"ם ולא התייחס לראב"ד לא באו"ח ולא באבן העזר (אף שהטור התייחס גם באבן העזר) נקיטת עמדה לצודד יותר לפשט הרמב"ם ופחות לכיוון הראב"ד, וכן נראה במעט בדברי הבאר משה שחותם את הנושא בזה"ל "ואחר עיון בטושו"ע או"ח סימן ר"מ ואה"ע סימן כ"ה ובנושאי כליהם תמצא, דלעשות פעולות להרבות תאוה שלא בשעת מעשה אסור, בשעת מעשה שרי, וכל המקדש עצמו במותר לו בשעת מעשה קדוש יאמר לו ותע"ב".
(ו) והעולה מכל הנ"ל נראה לענ"ד דיש לצרף כמה סניפים, ראשית שעיקר הדין הוא שמותר לכ"ע דפסקינן כחכמים ולדעת רוב הרא' אפילו שלא כדרכה שלא במקום העיבור אלא בפי הטבעת מותר (ואכמ"ל), וגם בשו"ע דין זה לא הוזכר בלשון איסור, ועוד שהרמב"ם כלל לא הזכיר ענין זה והמרדכי ועוד רא' הזכירו דין זה להיתר גמור וקצת נשמע כן בא"ר לקמן, ועוד דמצינו ברי"ו ועוד רא' להקל בשלא תשמיש הבא לידי עיבור וכמה מגדולי האח' פסקו כן למעשה כברכ"י, ועוד שגם שבמקור הדין במסכת כלה ניתן ללמוד כך, והגם שודאי דין בתלמוד גובר על ברייתא חיצונית, ועי"ל שגם הבא"ה בשם הזוהר הקפיד על פנים כנגד פנים בלבד, ועוד שניתן ללמוד במאמ"ר שאם האיש רוצה בזה לא קיים חשש הראב"ד והמחבר וכנ"ל, ועוד שפשט הרמ"א באבן העזר משמע דמותר לגמרי והא דלא השיג באו"ח י"ל משום שסמך על מש"כ באבן העזר, ועוד דלא גרע ממה שהתירו התוס' והרמ"א בתשמיש שלא כדרכה שמותר לכל הפחות באופן אקראי, ועוד יש להעיר שהגמ' בנדה שהדרך שהוא למעלה לא הוזכרה בשו"ע ורמ"א באופן מפורש לא באו"ח ולא באבן העזר, ועוד ובפרט שכל דין זה על פניו מדרבנן ולא מדאו' וכבר כתבו כמה אחרונים בכמה מקומות שאילו היה רואה השו"ע דעות הראשונים הנוספות היה הולך אחריהם וכן יש לומר כאן דאילו היה רואה דעות הרא' המתירים לגמרי ולכל הפחות שלא בזמן עיבור היה מיקל (ורק לסניף בעלמא, ובדרך כלל פחות מקבל סברא זו).
בנוסף לכל הנ"ל אל לנו להתעלם מדין חשוב מאוד במצוה זו והוא חיוב השמחה ובכלל זה גם חיוב על הבעל לשמח את אשתו, זאת במידה ומעוניינת בשינוי תנוחה אשר מוסיף בשמחתה, ונביא בקצרה מדברי הזוהר (ויקרא פא,א):
"אין הקב"ה שורה ולא נמצא אלא ב'אחד', ואימתי נקרא האדם 'אחד', בשעה שהוא נמצא בחיבור זכר ונקבה ומתקדש בקדושה עליונה.. משום כך צריך האדם לשמח את אשתו באותה שעה, ולהכין אותה שתהיה ברצון אחד עמו, ויתכוונו שניהם כאחד לאותו הענין, וכאשר נמצאים שניהם אחד כך, בהכל, בנפש ובגוף, אז הקב"ה שורה באחד, ומפקיד נשמה קדושה באותו אחד והם הנקראים בניו של הקב"ה".
וז"ל ספר חסידים (שסב):
"אמרו לו לפי דבריך תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה".
ויש עוד להאריך בענין זה במקורות רבים, ומ"מ כאמור יש בזה נופך נוסף לבאר שאין בדברינו לעיל "קולא" אלא אדרבה, אם בתנוחה מסוימת יקיימו מצות עונה בהידור שמחה, אין בזה פסול, בפרט ליוצא מהמאמר מרדכי באופן ששניהם מרוצים בזה, וראה לקמן בשם הרב אבינר, אך עכ"פ נראה להציע ממוצע בין המקילים באופן גורף לקמן לבין הזהירים בדבר, והוא שההיתר הוא בעת הצורך אקראי, בהנחה ברורה ובהירה דלא גרע מביאה שלא כדרכה שהתירו התוס' והרמ"א (ואכמ"ל בדעתו ובדעת המחבר) באופן אקראי (ויש לזה משמעות מדברי הלחם חמודות נדה ב,י), וכל זה אינו קאי על ביאה שתביא לידי עיבור.
(ז) ונביא מעט מפוסקי זמנינו בנושא וז"ל הגרע"י (הליכות עולם ח"ג עמ' צז):
"ולענין הוא למטה והיא למעלה, בספר חסידים מתיר ברצון האשה, והחיד"א בספר ברית עולם כתב שאם א"א לו אא"כ היא למעלה התירו רבני קושטנדינא ושכ"כ בשטת נדרים כ"י לחד מרבוותא קמאי, ואח"ז מצא שכ"כ רי"ו".
ואף שהגרע"י לא נקט באופן גורף להיתר, נראה שדבריו, שהובאו שם על פניו ללא הקשר ובא להשמיע לנו בזה קמ"ל, בהחלט נוטים לקולא; וז"ל המשכן ישראל (עמ' קג, מחשובי הפוסקים בנושא קדוש זה בציבור הליטאי):
"היא למטה.. נמנע מקדושת האישות כהפיכת שלחן, אבל אינו איסור".
וז"ל קונטרס עת דודים (הרב פאוסט):
"אם מתעורר צורך, מותר לעשות זאת גם בדרך אחרת המתאימה להם. לעיתים, הם יהיו מעונינים בדרך אחרת, אין איסור בדבר".
הובאו דבריו באבני דרך (יב,רט) שגם נטה להקל ובפרט לבעלי תשובה, ובעצם מעצמי (הרב שלמה אבינר) כתב בזה"ל:
"צריך להבחין בין מה שהוא דין גמור לבין מה שהוא תוספת קדושה.. לפי כמה שיטות אצל רבותינו הראשונים אין כאן איסור גמור אלא הדרכה של קדושה, לכן אם זה משמש את חיבת הנישואין יש מקום לדון להקל.. אם יש מצב שאי אפשר להצליח בדרך אחרת להגיע להנאה בשעת זיווג והדבר חיוני ביותי לבני הזוג יש מקום להתיר.. כללו של דבר, בדורנו, יש להזהר שלא להחמיר על הקל ולהקל על החמור.. ועדיף לעשות כדין מאשר שלא כדין, וכאשר הכל כדין יש לשאוף להתגדל בקדושה ככל הדרכות רבותינו".
וז"ל הפניני הלכה (שמחת הבית וברכתו ב,יח):
"מצד הדין כל התנוחות האפשריות מותרות, ובתנאי שהדבר ייעשה ברצון שניהם, וכאשר ע"י שינוי התנוחה אחד מהם נהנה יותר, יש בכך מצוה של שמחת עונה, אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר, וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה היריון, יתחברו באופן המובחר - בהערה - ומ"מ מנהג חסידות שבחיבור שמקווים ממנו להיריון, יחושו לדעת המחמירים וישמשו בתנוחה הרגילה".
וז"ל באשר חנן (ו,סח):
"וכאמור למסקנה ברורה הרוצים לשנות צורת המשכב ידם על העליונה ומותר, כל שכן בשאר הימים שאינם מסוגלים להריון, אך אלו הרוצים להתחסד ראוי לתפוס פשט השו"ע אליבא דכלה רבתי שאין לשנות בצורת המשכב החקוק מששת ימי בראשית ומה גם שע"פ הסוד אין נפק"מ בין הימים הראוים להריון או לא, הכל מסוגל לעזות או עקש".
בברכת יהודה (ד,יב) כתב בשם הגר"נ קרליץ להקל בזה לבעלי תשובה.
עוד יש לציין שיש שהחמירו בזה מאוד, כגון בספר שיקדש עצמו (עמ' 466) שציין שגם לא תועיל התרצות שניהם בזה, כיוון שהטעם שנשללה תנוחה זו "אינו רק משום צער האשה, אלא משום שהדבר מאוס בעצם וגורם תוצאות" בוולד, וכבר השבנו לעיל מה שיש לומר בזה לענ"ד.
(ח) על האמור יש להוסיף שבמקרה שיש לאשה (או לאיש) קושי גופני להיות למטה יש בהחלט להקל, וראש המדברים בדבר הוא הלבוש (אבן העזר כג,ה) וז"ל:
"ונשאלתי על אשה שיש לה כאב מתמיד בבטן, ולא תוכל לסבול שיבוא בעלה עליה הוא למעלה והיא למטה כדרך כל הארץ מחמת הכאב המתמיד, אם לא מאחוריה פנים כנגד אחור כמעשה בהמה, וחולי זה מתמיד בה ולא נמצא לה רפואה. ואמרתי נראה לי שמותר בעלה לשמש עמה מאחוריה, אף על גב דודאי לא מתעברת בכה"ג לא הוי בכלל השחתת זרע, כיון שהוא דרך מקום התשמיש, ולא גרעה זו מקטנה ואיילונית. ועוד דאשה זו אפילו היה יכול לבא עליה כדרכה ודאי לא היתה מתעברת מחמת החולי, והרי היא ממש כאיילונית או עקרה שמותר לשמש עמה, ואין מעלה או מוריד בין כדרכה בין שלא כדרכה".
הלבוש עוסק לכ' בתשמיש שהבעל למעלה אלא שעושים כמנהג בהמה והאשה למטה אלא שפניה כלפי מטה, פנים כנגד אחור באותו המקום (וראה בזה לקמן), והביאו בלחם חמודות (נדה ב,י) וביאר דלא קרי להך שלא כדרכה אלא בדרך שתוף השם או בדרך השאלה, ומש"כ דודאי לא מתעברה ליתא והסתפק אם יש להביא ראיה מדין הוא למטה והיא למעלה שהשו"ע הביע חשש רק מצד הדרך ולא מצד שז"ל ומשמע שמתעברת בביאת הוא למטה, ומ"מ יוצא מהלבוש שאם ישנו כאב מותר לשנות מהדרך הרגילה ואף לנהוג בתנוחה של פנים כנגד אחור [וגם באליה רבה (רמ,יב) תמה על הלבוש שכתב דבכה"ג אין האשה מתעברת "ולכן האריך לדחוק בטעמים דחוקים להתיר לשכוב כמעשה בהמה אם יש לאשה חולי בבטן והביאו לחם חמודות" ולספר חרדים ושל"ה פשיטא להו שמתעברות בהוא למטה (וכנ"ל)] וכ"ש שגם הלחם חמודות וא"ר עימיה בזה, שנטו מעט להקל אף שלא בשעת חולי.
וכ"כ בהגהות עץ ארז על סידו היעב"ץ בשם הקה"י "בשבאופן שקשה לאשה כגון במעוברת אין בזה איסור אלא ע"פ הסוד", וכ"ד הברכת יהודה (ד,יב) להקל באשה שקשה לה לשמש כשהיא למטה בשעת ההריון, וכ"כ בקיצור הלכות טהרה – מכון פוע"ה ד"כשיש צורך כגון שהיא בהריון וקשה לה או במצב רפואה מורכב אחר ניתן לשמש בכל תנוחה ויש להעדיף תנוחה של פנים כנגד פנים".
וז"ל בספר שיקדש עצמו (שם, אף שהחמיר מאוד במקום שאין קושי):
"יש שאינן מסוגלים להתקשות כדבעי אלא בשכיבה על הגב, כמו כן ישנם מצבים שלאשה קשה התשמיש כשהיא למטה (מצוי לפעמים בתקופת ההריון), ויש שהאיש אינו יכול להיות למעלה מחמת שבר ברגלו וכיוצא, במקרים שכאלו אם האשה מסכימה לשמש כשהיא למעלה, אין בכך משום עזות פנים ולא משום טירחה וצער".
על אף כל האמור נראה דעכ"פ בתשמיש הבא לידי עיבור נראה דיש לעשות השתדלות יתירה שלא ישנו מהתנוחה הרגילה.
(ט) עוד יש להעיר ע"פ דברי ערוה"ש (רמ,י) שנקט הדין בזה"ל"
"ובשעת מעשה יהיה הוא למעלה והיא למטה".
ושמא יש לומר שה"איסור" דווקא בשעת מעשה ממש (ר"ל ההזרעה) אך לפני כן אין איסור, ואם ישמשו באותו הבעל למטה וישמח אשתו, אך ההזרעה תהיה לאחר שיתהפכו והבעל יהיה למעלה, שמא בזה כלל לא נאמר 'עזות' ויש לעיין.
(י) כל הנ"ל נכון הוא גם לגבי תשמיש שניהם כאחד, ר"ל ששוכבים זה בצד זו, דאף ששנינו בברייתא והשו"ע שיש בזה דרך עקשות, גם בזה י"ל ככל הנ"ל, אלא דנראה שיש להעיר, דאף ששניהם הוזכרו לגנאי בראב"ד טור ושו"ע, בגיטין דף ע' (לעיל) שבהן הוזכרו התנוחות הבעייתיות מצד סכנה לא הוזכרה התנוחה של זו לצד זה, ועוד שעזות הנאמרה במסכת כלה והראב"ד גבי הוא למטה משמעותה שלילית יותר מעקשות המוזכרת גבי זה לצד זו, וא"כ על פניו ישנה העדפה לתנוחה זו מאשר הוא למטה, כנלענ"ד.
(יא) לגבי תנוחה פנים כנגד אחור (ר"ל הבעל למעלה אלא שפני האשה גם כלפי מטה, והתשמיש באותו המקום הרגיל) - נתבונן תחילה באילו מישורים חמור או קל מהתנוחות שהוזכרו לעיל, מצד אחד פני הבעל כלפי מטה, אך פני האשה לא כלפי מעלה, וכן אינם "פנים כנגד פנים" כדברי הבא"ה בשם הזוהר.
הראב"ד (בבעלי הנפש – קדושה) פירש את הברייתא בנדרים שהתירו חכמים ב'הופכין את שולחנם' - "נוהגין בה במעשה בהמה", וכן פירש הטור, ובספר שיקדש עצמו (מז,ב) האריך לבאר שכוונתם היא פנים כנגד עורף וציין לרש"י בחולין דף קכ"ז "פנים כנגד עורף כגון בהמה" ולרש"י בסוטה דף מ"ב "הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף", ואח"כ ראיתי שכן הוא די להדיא במסכת בכורות דף ח' "הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש ומ"ש הני תלתא כי אתא רב דימי אמרי במערבא הואיל ודיברה עמהם שכינה" (וחשבתי שיש לקשר גמרא זו לדברי הזוהר המובאים בבא"ה שדרך קדושה לשמש פנים כנגד פנים, ואח"כ ראיתי שכך העיר בקצרה בגרע"י בהליכות עולם שם, ונדמה שיש לקשר זאת לכרובים שהיו פנים אל פנים, ואין כאן מקום הדברים).
ואכן ראיתי שכך פירש במור וקציעה בדברי הראב"ד (וזה כאמור לעיל דלא כברכת יהודה שפירש את הראב"ד במשמש שלא כדרכה) ואף הוסיף במפורש שהדבר מותר:
"נראה שהראב"ד אינו מפרש הפיכת שולחן שלא כדרכה. אלא שבועל באותו מקום רק כנגד עורף, והיינו כמעשה בהמה שמשמשין פנים מול עורף והוא ביאה גמורה ממש כדרכה בלי הוצאת זרע לבטלה, ואינה אלא הפיכת השולחן שמשמש על אחורי השולחן זהו שמותר".
אם תרצה אמור (וכבר רמזנו לכך לעיל) שאף הראב"ד והטור שהחמירו בהוא למטה, החמירו בזה בלבד, אך בפנים כנגד עורף נקטו דהוי לקולא ושפיר, ואח"כ ראיתי שכעין זה כתב באשר חנן (ו,סח) "אפילו לראב"ד שבדרך כלל הוא בר פלוגתא לרמב"ם בדין נישוק באותו מקום ועוד מקומות, כאן בהפיכת שלחן מיקל".
לעיל הובא שהלבוש התיר תנוחה זו כאשר לאשה יש חולי בבטן, והביאוהו הלחם חמודות והא"ר.
עוד יש לציין בזה שדברי הרמב"ם והרמ"א להתיר בכל התנוחות שייכות ג"כ ובנידון זה אף לא הובאה התייחסות בשו"ע מצד סכנה או עקשות, אלא דתנוחה זו היא בעיקר כנגד דברי הבא"ה בשם הזוהר שדרך הקדושה שיהא 'פנים אל פנים' (וכמה אחרוני זמנינו האריכו בציטוטים מהזוהר והראשית חכמה, ונדמה שבחלק לא מבוטל מהמקומות הייתה טעות בשוגג בהבנה והזוהר דיבר בעיקר על תשמיש שלא כדרכה ר"ל בפי הטבעת), ועוד שחז"ל והמפרשים כתבו שתנוחה זאת כ'מעשה בהמה', ומצווה עלינו ללכת בדרכיו יתברך ולא בדרכי בהמות וראה בגמ' בבכורות שם, ואכמ"ל.
בקיצור הלכות טהרה – מכון פוע"ה כתבו כנ"ל ד"כשיש צורך כגון שהיא בהריון וקשה לה או במצב רפואה מורכב אחר ניתן לשמש בכל תנוחה ויש להעדיף תנוחה של פנים כנגד פנים".
(יב) לגבי תשמיש במיושב או מעומד מצינו כאמור בחז"ל התייחסות כנ"ל בגיטין ע.
"המשמש מטתו מעומד אוחזתו עוית [התכווצות שרירים] מיושב אוחזתו דלריא [פיהוק]".
בשונה מהתנוחות הנ"ל שלא הוזכרו לשלילה ברמב"ם, תנוחה הזאת כן הוזכרה, אלא שלא בהלכות איסורי ביאה ששם נמצאים הלכות עונה ורק ציין שם למש"כ בהלכות דעות (ד,יט), שם כתב ברשימה בה יש לנהוג בבריאות וזהירות מצד סכנה ע"י תשמיש בזה"ל:
"שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך, כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו.. לא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ולאחר בעילה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא בבית המרחץ ולא ביום שיכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם".
והוזכר גם בשו"ע (רמ,טו):
"ולא יבעול מעומד ולא מיושב".
בשונה מתנוחות הנ"ל, תנוחה זו הוזכרה גם ברמב"ם וגם במחבר, וכן הוא בלבוש וערוה"ש (שם), וגם במקצת בלשון 'איסור' ("ולא"), אולם יש לסייג קצת ולדייק שזה נכתב יותר בהנהגת בריאות, וראה בשאר הדינים במוזכרים בהלכות הנ"ל ברמב"ם והשו"ע.
וז"ל הדרך פקודיך (א,יא בעל ה'בני יששכר'):
"לא יבעול מעומד, ואין האשה מתעברת מעומד (סנהדרין לז:). ונ"ל דלקיים מצות עונה המחוייבת מדאו' ואי אפשר בענין אחר רק מעומד לא יבטל המצוה, וראיה לדבר יכניה מלך יהודה דצדיק גמור היה עיין שם בגמרא".
שם הגמ' מספרת ששלתיאל בנו של יכניה נקרא כן משום שעיברתו אמו בבית האסורין ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין דגמירי שאין האשה מתעברת מעומד ואמו נתעברה מעומד שהיה בית האסורים ולא היה מקום לשכב, ושלשלו לו שם את אשתו, ובא עליה ונתעברה (פירוש חברותא), ומכאן למד הבני יששכר שאם אי אפשר באופן אחר מותר ד"יכניה מלך יהודה דצדיק גמור היה".
ונראה למעשה שאף שמעיקר הדין יש לנו לשון הרמב"ם והרמ"א שכל אשר ירצו יעשו, ואף שמא דברי הבא"ה בשם הזוהר דצריכים להיות פנים אל פנים במובן מסויים הוי שפיר בזה, אולם נדמה שגם חז"ל וגם הפוסקים נקטו שתנוחות אלו בעמידה וישיבה מעט יותר חמורות, בעיקר מצד בריאות וסכנה, וכ"כ באבני דרך (יב,רט) דהכא גזרינן "משום מחלות, ובוודאי דבעמידה חמיר טפי דקשה להימלט שלא יצא הזרע לבטלה", וכ"כ במכון פועה (שם) להעדיף שהתנוחה תהיה פנים אל פנים, וכאמור בבני יששכר כתב דאם זה הדרך היחידה האפשרית מותר, וכנ"ל.