איסור ניחוש ומעשה אליעזר

ח' אדר ב' תשפ"ד

לפרשות חיי שרה ושופטים

חז"ל על פניו "פירגנו" לאליעזר עבד אברהם בכמה דרשות, והמפורסמת שבהן בבראשית רבה (ס,ח) "יפה שיחתם של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים". 

במסכת תענית ד. אכן ראינו התחלה של ביקורת על אליעזר "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא, השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה". 

איסור ניחוש הוזכר בתורה בפרשת שופטים "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף" (דברים יח,י), ובמעלת ההמנעות מאיסור זה שנינו בנדרים לב. "תני אהבה בריה דרבי זירא כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס בתוכה שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ובגדר האיסור שנינו בסנהדרין סה: "תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו", ופירש רש"י שנחש בא מימינו או שועל משמאלו אומר שסימן רע הוא לו, או צבי הפסיקו והצבי הולך מצפון לדרום אומר שסימן רע לו שלא ללכת בכיוון זה, וכך פירש גם בפרשת שופטים "מנחש - נחש בא מימינו או שועל משמאלו סימן רע הוא לו". 

והובא זה בחינוך (רמט) בקצרה, וכתב בשורש המצוה לפי שעניינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר, ועוד שהם סבה להדיח האדם מאמונת השם ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת, וכל הרעות והטוב מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים לא מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", אולם ברמב"ן (דברים יח,ט) נראה כיוון אחר ובתחילה ביאר שהמנחש הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף והוא לשון נגזר מלשון 'חשתי ולא התמהמהתי' שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש כלומר נחיש ונקדים לדעת, ודייק בפסוק "כי תועבת ה' כל עושה אלה" ולא אמר 'עושה כל אלה' כי הכתוב ידבר על רובם, כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם, כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם, והבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות, וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם בחולין ז' שהם מכחישים פמלייא של מעלה, שהם היפך הכחות הפשוטים, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו וגם זה מטעמי איסור הכלאים, וזה דלא כ"רבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל" כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה, "ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים" ורבותינו גם כן יודו בהם כמו שאמרו בשמות רבה כי עוף השמים יוליך את הקול וכו', וע"י העופות כאמור ידעו העתידות באמת, אך רק העתידות הקרובות ולא הרחוקות, ואמרה תורה "ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך" כלומר אסר לך ה' המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך, ואסר הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה, וסיים "הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם", וכעי"ז כתב בדרשות הר"ן (ד) בדבר הכישוף ש"אין ספק שהוא ענין אמיתי" ומה שאסר הי"ת משום שלא רצה "שנכין צד מהגופות התחתונים לקבל רושם מלאכי חבלה" ולא ישפיעו כוחותיהם במציאות כי אם כאשר ירצה להשחית אומה או אישים מה כענין מכת בכורות וכיוצא בו. 

ובדברי הרמב"ם, אף שבדבריו במו"נ ג/לז אפשר להסתפק לאיזה צד נוטה (וראה דרשות הר"ן ד'), אולם בהלכות ע"ז (יא,טז) מפורש כחינוך "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך". 

כלומר לפי דברי החינוך הניחוש הוא שקר גמור והסיבה שאסרה התורה כן משום שגורם להדיח את האדם מאמונת ה' ובפרט מהשגחת ה' בכל פרט וכן נראה ברמב"ם, שכתב גם דזה נגד 'תמים תהיה', ואילו לשיטת הרמב"ן יש בהם לא מעט אמת, והטעם שאסרה התורה הוא כטעם איסור כלאיים שלא לערב כוחות זרים בטבע העולם ומנהגו, וכן נראה בר"ן גבי כישוף. 

ושנינו במסכת חולין דף צה: "אמר רב כל נחש שאינו סומך עליו כאליעזר עבד אברהם שאמר והיה הנערה וגו', וכיונתן בן שאול שאמר ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו וגו', אינו נחש". 

על פניו פשט הגמרא מלמדנו שאליעזר ויונתן בן שאול נהגו שלא כהוגן ועברו על איסור ניחוש, שכן כל נחש שאינו כמותם אינו נחש. 

וכך אכן נראה ברמב"ם (עבודה זרה יא,ד) והוסיף שאף העושה כאליעזר צריך ללקות, וז"ל: "אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה". יש להעיר שהרמב"ם השמיט את יונתן בן שאול בדימוי האיסור. 

הראב"ד (שם) השיג על הרמב"ם וכתב על דבריו שזה שיבוש גדול, והדבר מותר הוא, וכוונת הגמרא היא שכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש, וסיים "ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה", וכן נראה שפירש רש"י וכ"ד הריטב"א בשם ר"י, אולם בתוס' נשמע כרמב"ם, שהקשו איך אליעזר ניחש שהרי ישנה דעה בנסהדרין (נו:) שבן נח מוזהר בזה ותרצו דאותה דעה סוברת שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא (כלומר שלא באמת סמך על הסימן שעשה), וגבי יונתן יישבו שלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה. 

הרד"ק (שמואל א' יד,ט) הסכים כתוס' (והראב"ד) שיונתן לא חטא, אך ביאר בצורה אחרת את הדברים, שמה שאסרה התורה שיפסוק האדם ע"פ קריאת העורב וכד' מפני שאלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם "וחושבים כי הם המטיבים והמריעים", אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר אחד לאות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא זה הדבר מותר, כי אילו היו עושים רע בדבר הזה אליעזר ויהונתן לא היה עונה אותן הקב"ה כהוגן (כלשון הגמ' בתענית) ומסייע את מעשיהם, וביאר את הגמ' בחולין כל נחש וכו' ר"ל שכל נחש וסימן שאינו עושה אותו סימן לעצמו מתחילה כמו שעשה אליעזר ויהונתן אינו נחש וסימן ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו, וזה מה שאמר רב בגמ' (שם בחולין) שרב הלך לבית רב חנן חתנו וראה מעבורת שבאה לקראתו ואמר הואיל ובאה לקראתו סימן ש"יומא טבא לגו" כלומר שיהיה יום טוב באכסניא שיגיעו אליה באותו לילה. 

הר"ן (בחולין שם, ובדרשה י"ב בדרשות) תמה על פירוש הראב"ד בגמרא שהרי לענין איסור נאמר שם, וכתב דמ"מ הדבר צריך תירוץ שאי אפשר שהצדיקים הללו היו מנחשין, וביאר שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך שהם מדרכי האמורי, אבל האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה וכו', וכן יונתן לקח זה סימן לעצמו שאם יאמרו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המפחדים וכו', וכי מייתינן לה בגמרא לענין איסור ר"ל שכל נחש שהוא מן הדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע"פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא, וסיים שאפשר שאף הרמב"ם כן ס"ל, וכעי"ז גם בב"ח (לקמן) בשם ספר היראים. 

בחובות הלבבות (שער יחוד המעשה, פרק ה') ניתן למצוא דעה נוספת לבאר מעשה יונתן, שאמר יונתן "אולי יעשה ה' לנו" מראה שהתחנן אל ה' ועורר לבו בתפלה שיעודדהו ויחזקהו על אויביו, וכיון שידע הבורא כוונתו הטובה ושמטרתו במעשהו היתה לטובת ישראל והצלתו, נענה לו בבקשתו ויתן שונאיו בידו ויהי הוא המסבב לתשועה השלמה ולנצחון על יתר הפלשתים, וכתב דיצא בזה גם מכלל נחוש, עקב התפללו לאלהים על התשועה בשבילו ובשביל כל האומה ככתוב כי אין מעצור לה' להושיע, וכיון לדבריו במרכבת המשנה (שם) שאליעזר ויונתן לא סמכו עצמם על הסימן אלא סמכו עצמם על צדקתם שרצון יראיו יעשה והסימן הוא לאות שהאל ימלא משאלותם והוא כעין השאלה באורים ותומים ומפורש באליעזר שהתפלל ה' אלהי אדני אברהם אם ישך מצליח וגו' וכן יהונתן אמר יעשה ה' לנו וגו' וזה לנו האות וגו' ומסתמא התפלל תחלה הרי שבטחו ע"י האות בהקב"ה ששמע בקולם והראה להם הסימן "וסרה תלונת הראב"ד". 

אם ניתן לסכם הדעות בזה עד עתה, שיטת הרמב"ם שמעשה אליעזר איסור גמור וראוי ללקות וכן נשמע בתוס', ואילו דעת הראב"ד ורש"י שכוונת הגמ' לומר רק שאיסור ניחוש הוא כזה שסומך על הניחוש כמו שסמכון אליעזר ויונתן, אך לא עשו איסור, ובתשובה לשאלה איך באמת לא חטאו, דעת התוס' שלא סמכו באמת על הסימן (עיין לעיל), דעת הרד"ק שמה שאסור הוא כ"קביעת חוק" אבל לעשות סימן קודם למעשה כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר מותר, דעת הר"ן שדווקא אם יש סברא בדבר מותר, ודעת חוב"ה אם הדבר משולב עם תפילה. הרמב"ם שסתם לאסור ללא שום חילוק, ואף כתב שאליעזר היה צריך ללקות, משמע שלא סבר כרוב ככל התירוצים הנ"ל. 

אם נחזור לראשית הדברים נראה שיש לומר שהקו של הרמב"ן שיש בדברי הניחוש אמת יותר מתאים לדברי הרד"ק שניתן לסמוך על ניחוש אלא שצריך שיהיה תנאי מקדים למעשה או לחוב"ה אם הדברים משולבים בתפילה הדברים כהוגן, ואילו הרמב"ם לשיטתו שהדברים שקר מוחלט יותר ומתאים לדבריו שמרחיק את הניחוש עד כדי מלקות למעשה אליעזר; וכן ניתן לומר שהר"ן לשיטתו, שכתב כאמור גבי כישוף שהוא "ענין אמיתי" ולכן גבי ניחוש כתב שאם יש בו סברא הדבר מותר. 

והנה אם הרמב"ם כאמור "הלקה" את אליעזר, בנו רבי אברהם העלה אותו על כלנה, שבספר המספיק לעובדי השם (שער הבטחון), כתב שמעלת אליעזר היא "מעלת ההפקדה" ופירושה שיפקיד האדם את עניניו או אחד מהם בידי ה' יתעלה ויערטל עצמו מכל צפיה ותשוקה עד שאחת היא לו אם ישיג דבר שהוא משתוקק אליו או אם ישיג את ההיפך ממנו, וכתב שזאת המעלה "אם אפשר למנותה עם מעלות הבטחון הריהי העליונה שבכולן, ואם אין למנותה ביניהן הריהי עליונה על כולן". אם ננסה ליישב ע"פ שיטתו מעשי אליעזר גבי איסור ניחוש, נדמה שצריך לומר דס"ל קרוב לדברי חובות הלבבות ואולי קצת לרד"ק. שמא בין דברי חוב"ה לרבי אברהם ניתן להביא דברי הב"ח (יו"ד קע"ט) שכתב דנראה עיקר ש"כל מעשיו של אליעזר לא היה אלא ברוח הקודש" ובטח בה' וזכותו של אברהם שיזמין ליצחק זיווג הגון בדרך נס. 

הרמ"א (יו"ד קע"ט, לאחר שהרחיבו מעט בב"י ובדרכ"מ) פסק בסע' ד' בזה"ל "י"א (רד"ק) דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן, ויש אוסרין (רמב"ם) - וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו". בגר"א (יא) נשמע מעט שנוטה לרד"ק ואין צריך "לדחוקי כדברי התוס'". 

בסיום דברי הרמ"א מדיליה "וההולך בתום" וכו' יש להסתפק כיצד לפרשם לאור דברי הרא', האם נוטה לרמב"ם ויש להתרחק לגמרי מכל זה, או שמא הכוונה כבנו רבי אברהם ולקחת את ה"ניחוש" עד כדי "הפקדה" ובטחון גמור בה', ונוטים הדברים שכוונתו לפסוק כרמב"ם (ואין בדברים כלל ללימוד הלכה ו/או למעשה, ויש עוד להרחיב גבי שאלת תינוק וסימנים לדברי רפואה ואכמ"ל). 

ואפשר לסיים עם דברי נפש החיים (ג,יב) "וזהו הענין שדרשו ז"ל (חולין ז:) על פסוק כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו אמר רבי חנינא אפילו כשפים, כי כל עניני פעולות הכשפים נמשך מהכחות הטומאה של המרכבה טמאה, והוא ענין חכמת הכשוף שהיו הסנהדרין צריכין לידע.. כידוע שכל כח ועולם קבע בו הבורא יתברך כח ויכולת להנהיג ולהטות את הכח והעולם שתחתיו לכל אשר יהיה שמה הרוח.. אין הכח שלהם מעצמם ח"ו, כי אין עוד מלבדו יתברך בעל הכחות כולם,  וגם שבאמת הלא הכל מלא רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך ואין עוד מלבדו שום מציאות כח כלל לא כחות הטומאה ולא שום כח ושום עולם ונברא כלל, זהו שכתוב אין עוד מלבדו אפילו כשפים.. ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".