ענין הנסיונות ו- עקידת יצחק - אבן אל אבן

י"ג חשוון תשפ"ה

לפרשות לך-לך ו-וירא

נסיון קלונס ונסים

שנינו באבות (ה,ג) "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום", ובפרקי דרבי אליעזר (כו) מבוארים בהרחבה מה הן אותה עשרה נסיונות מתוך חיי חייו הארוכים והעמוסים של אברהם אבינו, אולם הדבר נמצא במחלוקת מדרשים וראשונים רחבה ובהם לפחות ט' שיטות (ראה סיכום נפלא לשיטות באופן מנין הנסיונות - כאן).

אם ננסה לעשות זום אאוט לכל ספר בראשית, נדמה שנוכל לראות שכל כולו עוסק בנסיונות, החל מחטא עץ הדעת וקין והבל, דרך נסיונות אברהם אבינו ועקידת יצחק, דרך עקרות יצחק ורבקה ונסיונות יצחק גם הוא, וכלה בהתמודדויות אין ספור שחווה יעקב ומבלי להרחיב ביוסף הצדיק, בין מול אשת פוטיפר בין אדם למקום ובין מול אחיו בין אדם לחבירו, בין לפני התגלותו אליהם ובין לאחר מכן (ואח"כ ראיתי שכתב כן בפרשת 'וירא' הנתיבות שלום).

אכן בספר בראשית מצינו רק בעקדת יצחק בפרשת וירא את השורש נס"ה, כלפי אברהם – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי", ובכלל בתורה, זהו המקום היחיד בו נאמר לשון נסיון כלפי היחיד, ובתורה מצינו ה' מקומות נוספים שהובא לשון ניסיון אך על פניו כלפי העם בכללותו בלבד, ראשית במרה בפרשת בשלח (טו,כה) "וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", ושם גם בפרשיית המן (שמות טז,ד) "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא", וכן במעמד הר סיני (שמות כ,יז) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ופעמיים נוספות במשנה תורה, בפרשת עקב (דברים ח,ב) "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא" ושנית בפרשיית נביא שקר (דברים יג,ד) "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

הנסיונות הינם חילק אינטגלרי מעבודת ה' של האדם וכמעט שאי אפשר לדמיין מעשינו כאן בעולם ללא הנסיונות, אולם אפשר שע"י עמידה על תכלית הנסיונות שביארו חז"ל והרא' ואופן העמידה בהן ע"י אבות האומה ובראשם אברהם אבינו, נוכל לשאוב כוחות לעמוד בהם גם אנו, ולאו מילתא זוטרתא היא ענין זה, שכתב בו הרמב"ם במו"נ (ג,כד) "ענין הנסיון גם כן מסופק מאד והוא הגדול שבמסופקי התורה". במאמר זה ננסה להתמקד יותר בענין הנסיונות מבלי להכנס לסוגיית צדיק ורע לו (והייסורים בעולם הזה).

בנוסף נדמה גם לשאול וממילא להיעזר, במקומות נוספים בתורה ובתנ"ך בהם נעשה שימוש בשורש זה של נ"ס, כגון בנחש הנחושת בפרשת חקת (במדבר כא,ח) "וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" או על קרח ועדתו (במדבר כו,י) "וַיִּהְיוּ לְנֵס" המבטאים דגל וקומה גבוהה מול אחרים, ומצינו שורש זה במקומות רבים בנביא כגון בישעיהו (ה,כו) "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק" (יא,י) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" ועוד, ופירש רש"י בפרשת חקת (שם) "על כלונס שקורים פירק"א בלע"ז מוט וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קוראו נס", וכ"כ בישעיהו (ה,כו) "ונשא הקב"ה נס לגוים, ירמוז להם רמזים להתאסף ולבא עליהם, נשיאת נס הוא כמו כלונס ארוך ונותנין בראשו בגד ועולין בראש הר גבוה ורואין אותו מרחוק והוא סימן לקיבוץ בני אדם וכן על עמים ארים נסי (ישעיהו מ"ט) וכן ושים אותו על נס (במדבר כא), כלונס פירקא בלע"ז ועל שם שהוא לאות קרוי נס", ויש לשאול האם ישנו קשר לכך שהמילה ניסיון מקורה באותו שורש.

כמו כן יש לשאול האם ישנו קשר לכך שהמילה ניסים מצד אות ופלא גם באה משורש זה, ובזה יש לציין שנדמה שהמילה בהקשר של יציאה מן הטבע ואורח פלא לא מוזכרת בתורה בלשון זה כלל, ורק בלשון חז"ל נזכר לשון זה (משנה ברכות ט,א פסחים י,ה יומא ג,י אבות ה,ד), וכ"כ באקדמיה ללשון עברית ('נס ודגל'), אלא שכבר כעת, נדמה שניתן לחבר בין נס המבטא ענין כלונס ודבר גבוה לפלא ואות, ונראה שרש"י בישעיהו הנזכר בסיום דבריו כבר רמז לזה, וכמו שקלונס נראה לרבים גם הנס נראה לרבים, אך ננסה לתת עומק נוסף לחיבור הללו.

שיטת הרמב"ם ורש"י

הרמב"ם במורה הנבוכים (שם) הקדיש פרק שלם לביאור ענין הנסיונות בכלל ועקדת יצחק בפרט, וכאמור פתח את הפרק במשפט "ענין הנסיון גם כן מסופק מאד והוא הגדול שבמסופקי התורה, והתורה זכרה אותו בששה מקומות כמו שאבאר בזה הפרק". הרמב"ם ראשית סותר את הדעה הרווחת ("מפורסם לבני אדם", "הדעת ההמוני") שהנסיונות שמביא הי"ת תכליתם מכות ומקרים באיש מבלתי שיקדם לו חטא כדי להרבות שכרו (וראה ברמב"ן לקמן) וכאילו ידע ה' שיעמוד המנוסה בנסיון וז"ל "אבל פינת התורה היפך זה הדעת" אלא "כל נסיון שבא בתורה.. כוונתו וענינו.. כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו, וכאלו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכונה גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו" וכן הוא לגבי נסיונות של עמ"י גבי האומות כנאמר במסית "לדעת הישכם אוהבים" – להודיע באומות שיעור האמונה באמתת תורתו ושאין עמ"י נפתים להסתת מסית למען יכוין אליה כל מבקש אמת, וכן הוא לגבי המן שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" שיידעו "האומות זה ושיתפרסם בעולם שמי" שהמוסר עצמו לעבודתו יתברך "יכלכלהו מאשר לא יחשוב", וכן בפרשת עקב "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".

בהמשך מגיע הרמב"ם אל נסיון העקדה, וכאמור לשיטתו מסביר שאין זה כדי לתת לאברהם שכר (וכמו שכתב הרמב"ן לקמן בין השאר), אלא כדי ללמד דעת את העם, ומה שיש לעם ללמוד מהעקדה אלו ב' דברים, א' גודל מעלת אהבת ויראת ה' וז"ל:

"תכלית התורה כלה בכל מה שכללה אותו ממצות עשה וממצות לא תעשה ומיעדים וספורים.. דבר אחד והוא יראת השם ית', והוא אמרו והיה אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך".

וביאר באריכות גודל נסיונו של אברהם ושהיה הציווי לג' ימים ש"היה המעשה במחשבה ובהשתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו", והדבר השני שיש ללמוד מנסיון זה זה גודל האמונה בנבואת ה' לברואיו.

נראה שהעמידה בנסיון הצדיק הוא כהרמת נס וקלונס משאר העם שיילמדו ממנו, וכדמצינו בתהלים (ס/ה-ו), ושם הענין הוא בין ישראל לעמים "הִרְאִיתָה עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה. נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה", ופירש רד"ק "להתנוסס, להתגדל על אויבינו, להרים נִסֵּנוּ עליהם", וכן הוא במפורש ברש"י בפרשת 'יתרו' "כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים. לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות, לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה סב), כנס על הגבעה (שם ל), שהוא זקוף", והדברים מתחדדים יותר בפירוש בתהלים:

"נתתה ליראיך נס - נסיונות של צרות הרבה. להתנוסס - להיות מנוסים בהם אם יעמדו ביראתך. מפני קשט - לקשט מדותיך בעולם שכשתתן להם הטובה לא יהרהרו האומות אחריך אלא יקשטו דיניך ויאמרו יפה היטב להם כי הם עמדו לו בכמה נסיונות".

בהמשך נראה שחז"ל במדרש אלו שחיברו בין פסוק זה בתהלים לנסיון עקדת יצחק, וייתכן שרש"י למד כן משם, אך מ"מ לפי רש"י יוצא שנסיונות ונס לא רק שיוצאים מאותו שורש אלא כמעט מילים נרדפות, שכן פירש את המילה "נס" בתהלים כנסיונות. רש"י גם יתאים לשיטת הרס"ג לקמן. לדעת הרמב"ם יוצא שהנסיון הוא לתועלת הכלל להגדיל האמונה בה', ואם הנסיון הוא לכל העם אזי הנסיון לתועלת שאר העמים.

שיטת הרס"ג ור"ת

דברים קרובים לשיטת הרמב"ם ניתן למצוא ברס"ג (אמו"ד ה,ג) שבביאורו מדוע הצדיקים מקבלים ייסורים בעולם הזה מבאר שיש לכך שתי סיבות, ראשונה כדי לתת שכר שלם בעולם הבא, ושנית משום שמנסה את הצדיקים היכולים לעמוד בנסיון וכנגד הסבל שסובלים בנסיון יגמול להם טובה כמו שנאמר בתהלים (יא,ה) "ה' צדיק יבחן" והתועלת בזה היא "כדי שידעו בני האדם כי לא בחרם האלהים לחנם וכאשר ידעת מענין איוב וסבלו.. וכאשר יהיה נבחן האדם ביסוריו וישאל מאלהיו למה הביאם עליו נהג שלא להודיעו" וכמו שלא השיב לאיוב, והטעם שאין ה' מגלה את הסיבה כדי שלא יטענו האנשים שהצדיק עמד בנסיון מפני שידע שהוא מנוסה ועומד לקבל שכר גדול על כך.

בדומה לשיטת הרמב"ם שתכלית שהנסיון לתועלת הכלל, וגם האמירה שהנסיונות לכלל ישראל לתועלת אמונת העמים כמש"כ הרמב"ם יכולה להתקיים ברס"ג, אבל פירושם שונה מהתועלת היוצאת בנסיון היחיד עבור הכלל, בעוד הרמב"ם מדגיש שהעם יקנה אמונה בה' ע"י נסיון הצדיק, לדעת הרס"ג התועלת לכלל היא בכך שע"י הנסיון יראו את בחירתו של המנוסה מכלל העם, וכן פירש האבן עזרא בשם "הגאון" "והגאון אמר שמלת נסה, הראות צדקתו לבני אדם, גם מלת ידעתי כטעם הודעתי".

גם ביאור הרס"ג מתקשר בהחלט לשורש נ"ס וקלונ"ס דלעיל, וכן נראה בפירוש מושב זקנים על העקדה (בראשית כב,א) בשם ר"ת שפירש כפירוש הרס"ג עם קישור ישיר לשורש נ"ס – "פירוש נסה לשון הרמת קול כמו ארים נסי (ישעיהו מ"ט) כדי לגדל שמו בעולם שיאמר מי כאברהם שהקריב בנו יחידו על גבי המזבח".

נמצא שלפי רס"ג שהנסיונות לתת שכר לצדיקים ושנית שהן צורך האומה, להראות את בחירתם לכלל. יש להעיר שהרס"ג על פניו דיבר דווקא בנסיונות הצדיקים ולא כלל הקהל.

פירוש הרס"ג נכנס בפרשת העקדה בצורה מעניינת "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם", ה' הרים את אברהם ע"י הנסיון כנס והראה בחירתו עבור "צורך האומה", אולם האבן עזרא כתב שפסוק זה דווקא מוכיח דלא כגאון ואינו מלשון התרוממות אלא ניסיון, ועוד דהרי "ידע זה הגאון" כי בשעה שעקד אברהם את יצחק לא היה שם אפילו נעריו.

לפי הרס"ג והרמב"ם נוכל לחזור לאופן שבו קישרו חז"ל את האות ופלא ל"נס", באמצעות הנסים מתגלה לעולם עליונותו של הבורא יתברך, מתנוסס כנס.

שיטת חובות הלבבות

ר' בחיי ב"ר יוסף אבן פקודה בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים (פרק ט') כתב במשל הדו-שיח הנפש והשכל, במענה לשאלת "הנפש" מה עניינה בעולם, ש"השיב" "השכל" ש'סוד' בואך לעולם הזה הוא שרצה הבורא ית"ש "לנשאך ולהרים מעלתך עד מעלת סגולתו ובחיריו.. מן הקרובים אל אור קרובו, לטוב לך ולחסד עמך וזה ע"י שתוכשרי בג' דברים, ראשית הסרת האיוולת, ו"השני נסותך ובחנך, אם תבחרי בעבודתו.. והשלישי..בסבלך על עבודתו", ובשער בטחון (פרק ג') כתב בביאורו מדוע נגזר על האדם לעבוד הרבה לצורך פרנסתו ומחייתו שהטעם הראשון מתוך שנים שזה בעבור שחכמה הבורא לבחון הנפש בעבודת ה' ובקיום מצוותיו האם משיג צרכיו בדרכי היתר ובזמני היתר ומזה יגיע לו גמול ועונש.

נמצא שלפי חובות הלבבות ענין נסיון האדם לזכך את הנשמה ולרוממה אל אור ה'. גם ביאור חוב"ה מתקשר אל השורש נ"ס, ע"י הנסיון הנשמה מתרוממת כקלונס, בשונה מפירוש הרס"ג והרמב"ם שהנס הוא התרוממות הצדיק על שאר העם, או למען יילמדו ממעשיו כרמב"ם או למען יראו שהוא נבחר מאת ה' כרס"ג. גם לשיטת חוב"ה החיבור אל אות ופלא מתחבר בהחלט, בנסים הבריאה מתרוממת כקלונס למשהו אחר (וראה לקמן בשם ה'שפת אמת').

יש לכאורה להעיר שהפסוק בסוף פרשיית העקדה "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" – נשמע בפשטות יותר כחוב"ה שהענין הוא 'פנים – אישי' בעבודת ה' של היחיד, ולא ציבורי כפי שהבינו הרס"ג והרמב"ם.

שיטת הרמב"ן

וז"ל הרמב"ן בפרשת וירא (כב,א):

"ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד, ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו, והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה".

כעין זה בקצרה רבה בכוזרי (ה,כ):

"והאלהים נסה את אברהם על נכון, להוציא עבודתו מן הכח אל הפועל להיות זה סבת טובתו, כמו שאמר יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך".

בפרשת 'יתרו' על הפסוק "כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם" (כ,יז) הרמב"ן דוחה את פירוש רש"י (לעיל) שפירושו לגדל אתכם בעולם וכהרמת נס, ד"איננו נכון", וגם דחה פירוש הרמב"ם הנ"ל "להודיע ערך אמונתכם" גבי נסיון עמ"י, והפירוש הנכון הוא:

"הוא נסיון ממש..לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו, וכן כל לשון נסיון בחינה".

הרמב"ן בהמשך הביא ראיה לשיטתו מספר שמואל (א' יז,לט) שאמר דוד לשאול במענה להלבשת שאול את דוד בחרב והמדים "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו" – ופירושו – מבחן – וכלשון הרמב"ן "לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם" וביאר הרמב"ן שכמו "שהאדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כענין שאמרו חכמים (שמו"ר לא ג) אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה".

לדעת הרמב"ן מטרת הנסיון לטובה המנוסה, ומדגיש ומפקיע משיטת הרמב"ם ורש"י במפורש, והתכלית בנסיון היא להוציא את כוחותיו הטובים מן הכח אל הפועל, ומדגיש גם שרשותו של אדם אצל עצמו, ולא כדעת ההמון שהביא הרמב"ם שלפי זה הכל מוקבע מראש (ובכך גם "עונה" ל"השגת הרמב"ם"), וסופו של דבר, שיקבל המנוסה שכר לא רק על כוחותיו אלא גם על מעשיו וזה חלק מתכלית הנסיון, אלו תורף דבריו בקצרה, וכן כתב בהרחבה יותר בשער הגמול (ד"ה 'ואם תשאל ותאמר'), שהקב"ה לא מנסה "את כל אדם אלא מנסה הוא את חסידיו שנאמר ה' צדיק יבחן, כך דרשו בבראשית רבה היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק קנקנים רעים" וכו' עיי"ש (ונזכיר מדרש זה בהמשך).

מעניין לראות שאכן רש"י בספר שמואל מפרש ש"ניסיתי" אינו מלשון בחינה וניסיון כרמב"ן, והביא את תרגום יונתן, וז"ל "כי לא נסיתי - ארי לית בהון נסא אין שבחו של נס בכך" – ורש"י באופן מוחלט לשיטתו, לפרש כל 'נס' בתנ"ך כקלונס, מרומם, וניסיון ונס כמילים נרדפות (וממילא גם מתקשר לנסים היטב וכנ"ל), והרד"ק שם כתב עליו שדרך דרש הוא ואין להוציאו ממשמעו, והרמב"ן א"כ למד כרד"ק ודלא כתרגום יותנן ורש"י (הרד"ק בפרק כ"ב בבראשית פירש כרמב"ם ואף כתב שהדעת שלמדים מאברהם זה לא רק לדורו אלא לכל הדורות שבאים אחריו, אך מדגיש ונצמד שהנסיון הוא בחינה, ולא קלונס, ובזה לשיטתו מספר שמואל).

הרמב"ן א"כ שב ומדייק שאין ניסיון מצד בחינה קשור ל"נס" של אות התרוממות, אולם עדיין יש לנסות להעמיק, אם ניתן, מדוע לרמב"ן שתי מילות אלו קרובות זו לזו באותו שורש, ושמא ניתן למצוא הסבר לזה בסוף דבריו בשער הגמול (שם) שדיבר על השכר שמקבל הצדיק בזכות העמידה בניסיון שהוסיף "ושמו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכך להודיע עד היכן תגיע אהבתו ויראתו בלב עבדיו, והיאך נמשכין אחר מצותיו ועושין רצונו כרצונם", ושמא אפשר לומר שלפי הרמב"ן ההתרוממות בלשון נ"ס היא של הקב"ה, שמתרומם ע"י העמידה בנסיון. עוד אפשר לומר שע"י שמוציא המנוסה את כוחותיו מן הכל אל הפועל הוא מתרומם ומתנשא בכך, ונדמה שהדברים מפורשים ברש"ר הירש בפרשת העקדה (כב,א):

"'נסה' קרוב ל'נסע' 'נסח' 'נשא'.. להעלות דבר אל נקודה רחוקה או גבוהה יותר. כן גם "נסה" במובן הכוחות הפיסיים או המוסריים.. להעמיד כוחות אלה בפני משימות כאלה, אשר עד כה לא התנסו בביצוען, מכאן שכל נסיון הוא עליה, באשר הוא מחזק ומאמץ את הכוחות הקיימים מכבר".

עד עתה הבאנו שהמקור של נס"ה מצד קלונס ודגל וכמש"כ רש"י, מה שניתן לראות ברש"ר הירש זה גם חיבור לשורש דומה והוא נש"א, נשיאת הענין למדרגה גבוהה יותר.

גבי מש"כ הרמב"ן שבזמן הנסיון "מוציא הדבר מהכח אל הפועל" ומש"כ הרש"ר הירש "באשר הוא מחזק ומאמץ את הכוחות הקיימים מכבר", נראה שענין הנסיון הוא ענין פעולתי אישי פנימי של המנוסה, ועוד לפני המעשה בפועל עצמו, ונראה שהדברים מתקשרים היטב למש"כ הרב קוק (שמונה קבצים ח,סז):

"הנסיון בעצמו, כשאין דעה בוחנת מצטרפת עמו, לא יתן מאומה. אבל יחד עם המשקל השכלי, ירומם את התוכן של האחרונה בערך כפול ומכופל".

שורש נ"ס – סיכום ביניים

נמצא עד עתה שבשורש נ"ס מצינו ה' קישורים מצד ההקשר לקלונס והתרוממות לבין נסיונות, א' לפי רס"ג הכוונה שהמנוסה נבחר והתעלה מכלל העם, ב' לחוב"ה הנשמה מתרוממת, ג' לרמב"ם ורש"י המנוסה הוא כקלונס שעל העם או העמים ללמוד ממנו (ולקמן נראה שחז"ל במדרש הלכו בכיוון זה במפורש). הרמב"ן לא קיבל שנסיון מנגזרת "הרמת נס" כרש"י ואעפ"כ ניתן לומר גם בשיטתו ב' אפשרויות לכך שהינם בכל זאת אחוזים באותו שורש - ד' הי"ת מתרומם בכך שעושין כרצונו, ה' כוחותיו של האדם מתרוממים וכמש"כ הרש"ר הירש.

בדרשות הר"ן (דרוש ו' 'וזהו דעתי בפירוש') מסכים בין לפירוש הרס"ג והרמב"ם ובין לפירוש הרמב"ן "אין ספק שהנסיון לא יהיה אלא לאחד משני דרכים, או לתועלת המנוסה, או לתועלת הכלל. לתועלת המנוסה, כי בהיות מחשבת הצדיק טובה ועינינו חזק ביראת השם יתברך, מביאו לידי נסיון למען תצטרף מחשבתו הטובה לידי מעשה.. והשני לתועלת הכלל, שיראו כלל האנשים אהבת השם יתברך בלב אוהביו עד היכן היא מגעת, ויקחו מזה משל ודוגמה". על פניו נראה בר"ן שאין בין בחינות אלו מחלוקת, וראה מש"כ בזה בהמשך ובדעת הרמב"ן.

שיטת העיקרים

בספר העיקרים (ד,יג) הר"י אלבו מאריך מאוד בענין צדיק ורע לו באופן כללי, ומפרש שענין הנסיונות כלול ב"יסורי אהבה" לטובת הצדיק, וענין נסיון אברהם "שרצה השם יתברך שהכונה הטובה שהיתה בלב אברהם תצא אל הפעל, ויהיה לו שכר מעשה הטוב עם המחשבה הטובה ולא שכר כונה טובה בלבד", שלפי שכל פעל יקנה בנפש תכונה חזקה יותר משהיא נקנית בזולת מעשה, וזוכה בזה לשכר מעשה הטוב עם הכונה הטובה לא לשכר כונה טובה בלבד, וכנ"ל תועלת הנסיון עבור המנוסה, ועד כאן זהה מאוד לדברי הרמב"ן.

אך כתב שזה מתאים רק לאופן אחד של ייסורים, וישנם אופנים נוספים של ייסורים ובהם "יקרא ההרגל בעבודה - נסיון" וכלשון הפסוק "'כי למען ענותך ולמען נסותך' ופירושו להרגילך לסבול הטורח והעמל בפעל לאהבתו של מקום" וכן פירוש הפסוק "כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים" להרגילכם לסבול בפעל הטורח והעמל והצער לאהבתו של מקום, לפי שהמעשה יקנה בנפש תכונה חזקה לאהבת השם, ואחר שתצא המחשבה הטובה והדבור הטוב שאמרתם נעשה ונשמע אל הפעל יהיה לכם שכר המורגל על מעשה טוב לא שכר מחשבה טובה בלבד, וכן להיפך גבי עונש, וכן פירוש הפסוק "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגו'" כלומר שאחר שלא תתפתו אחר הצלחת העושר תהיו מורגלים בתכונת האהבה ויהיה שכרכם יותר גדול בעבור הטורח שתסבלו בפעל לאהבתו, ויודע שאתם עובדים מאהבה גמורה ולא מאהבת שכר ויראת עונש.

לפי העקרים עיקר שורש נ"ס בנסיון הוא שהמנוסה רוכש ניסיון והרגל בדבר עשיית רצון ה', ובזה גם מקבל יותר שכר שמוציא מן הכח אל הפועל. מ"מ גם לדבריו, כרמב"ן, עיקר תכלית הנסיון עבור המנוסה.

פירושי הרשב"ם ר' חיים פלטיאל והחזקוני ב-'נִסָּה' בעקדה

כבדרך אגב נביא גם פירושים נוספים ל"נסה" של העקדה שלא הוזכרו עד עתה, דעת הרשב"ם (כב,א) והחזקוני (שם) שיש כאן חיבור ב'אחר הדברים האלה' לברית עם אבימלך שקדמה לזה, ופירוש הענין שחרה אפו של הקב"ה על הברית הנזכרת שהרי ארץ פלשתים בכלל גבול ישראל והקב"ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה וגם ביהושע מטילין על ערי חמשת סרני פלשתים גורל, לכן "והאלהים נסה את אברהם" ו'נסה' מלשון קינתור וציעור וכדכתיב "הנסה דבר אליך תלאה" (איוב ד) ו"על נסותם את ה'" (שמות יז) במסה ומריבה, וכוונת הקב"ה שאתה אברהם נתגאיתה בבן שנתתיך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם "ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך", והביא לזה סמך מהמדרש.

ר' חיים פלטיאל (שם) פירש בעקדה שצורך הנסיון היה "להודיע למלאכים המתרעמים למה אתה משפיע טוב לזה יותר מלזה, ולכך אמר המלאך עתה ידעתי ולא קודם", ונרמז כבר ברש"י שפרשייה זו מקומה כאן כנגד "דבריו של שטן" לאחר סעודת אברהם (עיי"ש), ומתקרב בזה לשיטות הרס"ג והרמב"ם שתועלת הנסיון עבור הכלל, אלא שלדבריו אין הכוונה לבני האדם, אלא למלאכים.

מדרשי חז"ל בענין הנסיונות וסיכום שיטות הראשונים

נדמה ששתי השיטות העיקריות בתכלית הנסיון, דעת הרמב"ם לצורך הכלל ודעת הרמב"ן לצורך המנוסה, מוזכרות במדרש ילקו"ש בפרשה (כב,א) והובא גם במהר"ל (לקמן) בשינוי לשון (ושם העתיק ממדרש רבה):

"נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה נסיון אחר נסיון גדולה אחר גדולה מה טעם נתתה ליראיך נס בשביל להתנוסס לנסותם בעולם, דבר אחר לגדלם כנס הזה של ספינה וכל כך למה בשביל קושט סלה בשביל שתתקשט מדת הדין בעולם שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה הוא מעשיר למי שהוא רוצה הוא מעני למי שהוא רוצה הוא עושה מלך, אברהם כשרצה עשה אותו עשיר כשרצה עשה אותו מלך יכול אתה להשיבו יכול אתה לעשות מה שעשה אברהם, אברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו ואחר כל הצער הזה נאמר לו קח נא את בנך ולא עכב ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו".

ראשית הביא המדרש כבחינה שהוזכרה ברמב"ן שהאדם על ידי הנסיון יתנוסס וכלשון הרמב"ן יוציא מן הכח אל הפועל, ואח"כ הביא המדרש שיתנוסס הצדיק בעולם ויילמדו העולם מזה אמונה בה' וכרמב"ם.

המהר"ל (דרך חיים ה,ג) והמלבי"ם (בראשית כב,א) הביאו מדרש חז"ל (שהוזכר ברמב"ן בשער הגמול לעיל באופן חלקי ונראה שליקטו מכמה פסקאות במדרש) שישנם שלשה משלים בחז"ל על הנסיונות:

"מי שיודע שפשתנו יפה מקיש עליו, שהוא לצורך המנוסה להשביחו ותקנו. משל לפרה שכוחה יפה שנותן עליה העול, שהיא לצורך המנסה ועבודתו. משל מי שקנקניו יפים מקיש עליהם הוא לצורך הקונים והרואים שיראו שהסחורה טובה".

וכתבו שם ששלשת הבחינות היו קיימים בנסיון העקדה, לצורך המנוסה, לצורך המנסה, ולצורך הרואים.

ונדמה שגם מדרש זה מסכם את השיטות שלמדנו בראשונים, שיטת רש"י והרמב"ם לצורך הרואים שיילמדו מהמנוסה (ולרס"ג אף שיידעו שהוא בחיר ה'), ושיטת הרמב"ן והעקרים שעיקר הנסיון לצורך המנוסה, להוציא הכוחות מן הכח אל הפועל (ובכך יקבל גם יותר שכר) והוסיף העיקרים גם שבנסיון מתרגל בעבודת ה', וגם לחוב"ה הוא לצורך המנוסה אלא שהדגיש יותר את התרוממות הנשמה המנוסה בנסיון, ובחינה שלישית היא שיש בזה גם לצורך המנסה, התרוממות שם ה' בעולם ע"י העמידה הנסיון ומופיע בדברי הרמב"ן ונגזר גם מהגדלת האמונה לרבים לפי הרמב"ם.

המהר"ל והמלבי"ם לא ציינו את הרא' לעיל, אולם מה שנראה בדבריהם באופן מובהק זה שאין כלל מחלוקת, ישנם לנסיונות כמה בחינות, וכן נראה מדרשות הר"ן כנ"ל ועוד מפרשים (כמהר"ל) שהביאו יותר מבחינה אחת (ויש לעיין ברבינו בחיי בראשית כב,א), ושמא רק לרמב"ן שהדגיש שלא קיבל פירושי רש"י והרמב"ם, אכן מבין שעיקר הנסיון למנוסה וכלל לא לרואים.

הנסיונות בחיינו - דברי השל"ה וה'מאירת עיניים'

הנתיבות שלום (פרשת וירא) מביא בשם המאור עיניים (פרשת וארא) שכמו שאברהם אבינו נתנסה בי' נסיונות כך כל יהודי עובר בימי חייו עשרה נסיונות לפי ערכו, וביאר הנתיבות שלום שכל יהודי נושא שליחות עליונה שלמענה ירד לעולם למלא שליחות זו וע"י הנסיונות שעובר ממלא הוא שליחותו בעולם הזה.

בדברי השל"ה בפרשתנו (אות מב) נראה שלא רק עשר פעמים בחייו האדם נמצא בנסיון כאברהם אבינו, אלא כמעט בכל רגע בחייו וז"ל:

"העקידה. ילמוד אדם מוסר וימסור נפשו על קדושת השם יתברך, ומכל שכן שימסור אבר מאבריו או שבירת איזה תאוה, כגון לעמוד בהשכמה לתורה ולתפלה, או לשבור שאר תענוגים, וכן שיחה בטלה וכיוצא בזה, יבטל רצונו מפני רצון המקום. עוד יחשוב האדם, באם באה לידו איזה עבירה או איזה מצוה, יחשוב אולי השם יתברך מנסה אותי עתה אם אעבור או אקיים, כדרך שניסה את אברהם אבינו, ובודאי אילו ידע האדם שהקדוש ברוך הוא מנסה אותו עתה, היה נזהר מאוד, על כן יחשוב האדם תמיד בבוא איזה ענין לידו, כי כן היא מדתו של הקדוש ברוך הוא, שולח איזה ענין לאדם כדי לנסותו. ואשרי אדם שה' אלהיו תמיד במחשבתו".

העקידה בחיינו - דברי ה'משך חכמה' ה'שפת אמת' והרב חרל"פ

כמעט ולא ניתן להתעסק בעקדת יצחק בלי דברי המשך חכמה (כב,יד) המופלאים שכל מילה נוספת על גבם מיותרת, וז"ל:

"בהמסרו יצחק את נפשו על קידוש שמו יתברך, ומאז והלאה הוקבע לטבע קיים באומה הישראלית להימשך אחרי רצון ההשגחה מעומק הלב ולמסור נפשם ורוחם על קידוש שמו יתברך, כאשר עשו אבותינו באלף החמישי והשישי כידוע, עד כי כעת יוקשה על נפש הישראלי מה זה נסיון להאשל הגדול צור מחצבתינו אברהם ויצחק".

הערנו לעיל בכל אחת מהשיטות שגם גזירת המילה 'נסים' מצד אות ופלא מתאימה לשורש נ"ס מצד נסיון, ומצינו בשפת אמת (וירא תרל"ה) דברים יקרים העוסקים גם בקישור זה:

"הניסים שנעשו לבנ"י הוא ע"י הנסיונות של האבות כי הקדוש ברוך הוא עושה הכל במדה וע"י שנמצא בבנ"י מסנ"ש לצאת מן הטבע לקיים מצותיו כי כל נסיון הוא למעלה מהטבע, ועי"ז המשפט לעשות להם ניסים, ולהתנהג עמהם שלא בדרך הטבע, ובני ישראל אין יכולין להתקיים בלי נסים".

השפת אמת מבאר שם גם שלכן במשנה באבות נצמדו עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו לעשרה נסים בבית המקדש, ויהי רצון שע"י מסירות הנפש של חיילנו הגיבורים ויציאתם מן הטבע ימשיך הקב"ה לתת עלינו נסים ונפלאות.

ונסיים בדברי הרב חרל"פ (בית זבול ח"ב בהקדמת 'פתח הבית') המדגיש שאותו הדי.אן.אי הקיים בנו המוזכר במשך חכמה אינו מסתכם במוסרי נפש בפועל דווקא, אלא גם בכח, ברצון הנמצא בכל יהודי בכל רגע ורגע, וז"ל:

"והנה יסוד מעלתם של ישראל היא במה שיוכלו לזכות לקדש את השם בנפשותם, שלמעלה זו גם מלאכי השרת עם כל רוממותם אין להם אופן שייכות בזה, וקידוש השם בישראל לא רק בזמן שנהרגים על קידוש השם מקדשים ישראל את השם, אלא שכל המשך חייהם הוא אך המשך ארוך של קידוש השם בלתי פוסק, ולא עוד אלא כל יסוד חייהם הם יונקים מערך החיים הנפלאים החיים הקדושים והעליונים של קידוש השם ואף גם בזמן שהם חיים מקדישים עצמם לקיום דבר ה' וחי בהם ולא שימות בהם, ובא להם זה מאז עקד אברהם אבינו את יצחק על גבי המזבח.. שבזה מה שלא יצא לפועל נשאר הרצון הזה של קידוש השם בבח לרצות להיות נעקד ע"ג המזבח ולפשוט צוארו להיות נשחט על קיום מצותיו וקודש שמו יתברך חדור עמוק עמוק בתוך כל ישראל שיהיו כל חייהם המשך ארוך של קידוש השם, דאילו יצא לפועל היה נחדר בקרבנו רק הבפועל ולא הבכח, ולמען שנהיה כולנו תמיד במעמד של שעת קידוש השם נחדר הבכח בקרבנו ומפני זה לא רק השעה שתגיע בו הבפועל היא שעת של קידוש השם אלא תמיד הנם במעמד נורא זה של פשיטת צואר לקדושתו ית"ש".