ה"שמיעה" בספר דברים - אבן אל אבן

כ"ב אלול תשפ"ד

לפרשות ואתחנן עקב ראה כי תבוא ו-נצבים

בצורה קצרה

המילה שמ"ע בספר דברים הינה מילת מפתח בספר (הרב יונתן זקס) ובכל הספר הזהיר משה על כך (הרב חרל"פ), ובביאור הדברים י"א (העמק דבר, וכך למד ברש"י) שמשמעות המילה בכל מקום להשכיל ולהבין עסק התורה והתלמוד והבנה בקול ה' בדיוק, "שמע קמעא משמיעין אותו הרבה" (ספרי), כלומר מתוך עסק זה, שמיעה זו, יבוא לשמירת המצוות, וניתן א"כ לומר (הרש"ר הירש) שביטוי זה מורה על הקשבה ולא על ציות, ו'שמיעה אל' היא ההקשבה המתמדת לדברים הנלמדים, וי"א (הרב חרל"פ) שה"שמיעה" החוזרת פעמים רבות במשנה תורה היא בשביל שנסתגל ונכשיר עצמנו "להקשיב ולהקשיב" אל קול ה' ממרומים בכל מעשה טוב שאנו עושים, וערך הברכה שנקבל תהיה לפי ערך ההקשבה (וגם הימים הנוראים משמיעים לנו דברים, מדברים הם לנו, ואומרים לנו הכל, ואין לנו אלא להסתגל להשיג הקשבה מרובה) ומכיון שזהו כל מגמת הבריאה שהשמיעה תהיה נקשבת בכל עשיה לכן הזהירה התורה כ"כ על השמיעה, ובעוד להבנה זו מודגשת פעולת ה"הקשבה" (קול ה' בכח) בתוך ה"שמיעה" לדבר ה' במעשה טוב, יש שכתב (הרב יונתן זקס) להעלות על נס את עצם ההקשבה, והחזרה על שורש זה 92 פעמים בספר באה לבטא שההקשבה היא המאפשרת לנו לקיים יחסי קרבה עם אלהים כאָבִינו, כשותפנו, כמלכנו; ההקשבה שחוזרת ונשנית הינה מבוא לאהבה שאנו אוהבים אותו יתברך, וכן הדבר בכל מערכת יחסים כלשהי – בין בעל לאשתו, בין הורה לילד, בין מעסיק למועסק, ההקשבה היא האקלים שהאהבה והכבוד צומחים בו, ונקודה זו גם הי"א הקודם (הרב חרל"פ) מסכים עמה, שההבדל בין אדם לאדם תלוי במדת הקשבתם (עיי"ש), והיה נראה להוסיף על כל הנ"ל (לענ"ד) ושיש ללכת למקום אחר בתורה בו מוזכר שורש שמ"ע פעמים רבות אך לא בלשון ציווי, והוא במעמד הר סיני, וניתן אפוא לומר שחזרת משה רבינו בספר דברים על שורש זה באה לבטא את המשכיות של אותה שמיעה "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם" קול מהדהד מפי הי"ת לכל הדורות _{(הרב חרל"פ)}, והדברים גם מתקשרים לכך שהבריתות בספר דברים בעלי מקבילות רבות עם מעמד הר סיני, ומטרת משה רבינו ולהחדיר בנו מעמד זה שוב ושוב, ויש לציין שמהלך זה אינו בסתירה לדעות דלעיל, אדרבה, אותה שמיעה בהר סיני היא תחילתו ויסודו של "עסק התלמוד והבנה בקול ה' בדיוק", ובוודאי לא סותר דברי הרב חרל"פ שדיבר על הסתגלות ההקשבה לדבר ה' בכל מעשה, ששורש הענין כפי שכתב, התחיל ב'נעשה ונשמע', במעמד הר סיני.

חזרת השורש והציווי שמ"ע בספר דברים

השורש ש.מ.ע בלשון ציווי כלפי עמ"י בחומש דברים מופיע מספר רב מאוד של פעמים במספר וריאציות ("שמע" / "תשמע" / "תשמעו" / "ושמעת"):

בפרשת 'ואתחנן': ד,א: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם". ד,ל: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ". ה,א: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ו,ג: "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ו,ד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ יְקֹוָק אֶחָד".

בפרשת 'עקב': ז,יב: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". ט,א: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם" יא,יג: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

בפרשת 'ראה': יא,כז-כח: "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". יב,כח: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ". יג,ה: "אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן". טו,ה: "רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".

בפרשת 'כי-תבוא': כו,יז "אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ". כז, ט-י: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". כח,א-ב "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ". כח, יג-טו: "וּנְתָנְךָ יְקֹוָק לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת: (יד) וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם: ס (טו) וְהָיָה אִם לֹאתִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ". כט,ג "וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

בפרשת נצבים: ל,ב: "וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ל,ח: "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". ל,י: "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ל,יז: "וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם". ל,כ: "לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".

ויש להבין מדוע שורש וציווי זה חוזר פעמים כה רבות, בפרט שבשאר החומשים כמעט ולא מוזכר (פרט לספר שמות טו,כו), ושמא אף אפשר לומר שהינו "מילת מפתח" של ספר דברים וכ"כ הרב זקס (לקמן).

על פניו היה נראה לומר שהרי אנחנו מדברים על צוואתו של משה, "נאומו האחרון", ומחזק משה רבינו לפני פטירתו את השמיעה לדבר ה' ולקיים כל מצוותיו ולהתרחק מאיסוריו, השמיעה היא שמירת המצוות. הסבר זה יכול אולי היה להתאים לרוב ככל הפסוקים, אולם הסבר מילות אלו באופן זה מעלה את השאלה לכפילות לשון, מדוע חוזר הכתוב על שמירת המצוות פעם נוספת באותו פסוק, ונדמה שניתן לראות זאת בקלות במרבית מן הפסוקים (וכעין זה הקשה בהעמק דבר ב- יג/יט ל/ב ל/י וכדלקמן). בנוסף, גם אם נסביר באופן זה, אי אפשר להתעלם מכך ששורש זה חורז את כל הספר. ננסה לתת מספר רעיונות שיישבו ויישמעו על האוזן, תרתי משמע.

ביאור א': רש"י והנציב מוולוז'ין - שמע קמעא משמיעין אותו הרבה

על הפסוק בפרשת 'ראה' (טו,ה) "רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", פירש רש"י "שמוע תשמע - שמע קמעא משמיעין אותו הרבה" ומקורו בספרי "מיכן אמרו שמע אדם קימעה משמיעים אותו הרבה שמע אדם דברי תורה משמיעים אותו דברי סופרים" וכעין זה במכילתא "שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה שנאמר אם שמע תשמע, שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה שנא' אם שכח תשכח".

לפי רש"י זה נוכל לומר ששמיעה היא תהליך, קריאת דרך להתחלה טובה וממנה יושפע גם המשך טוב, מלמעלה. אולם, קשה לקחת מרש"י זה לימוד על כל השמיעות בספר דברים, משום שנראה שרש"י למד כן מהכפילות "שמוע תשמע", דווקא בזה, ובשפתי חכמים כתב שלמד כן מהמילה 'רק' ("דהא כל אכין ורקין מיעוטין הן ומפרש דמיעוט הוא אשמיעה ועל כרחך לדרשא אתי אם שמע קמעא משמיעין אותו הרבה") וגם לדבריו נלמד דווקא כאן, ועוד דאם כוונתו לעשייה מועטה, ברם עשייה, חוזרת הקושיה לדוכתא.

אעפ"כ נראה שההעמק דבר (טו,ה) כן למד מספרי זה על כל השמיעות בספר דברים ונראה כן מכמה מקומות בספר וז"ל שם "משמעו בכל מקום להשכיל ולהבין כמש"כ לעיל י"ג י"ט, וכ"ה בספרי מכאן אמרו שמע אדם קימעא משמיעים אותו הרבה כו' - דקדוקי דברי ה'", וז"ל בפרק י"ג (יט) "כי תשמע בקול היינו עסק התלמוד והבנה בקול ה' בדיוק, כמו שביארנו כמה פעמים, ועיין להלן ל' מקרא ב'.. כי תשמע בקול, שתהיה עוסק בתורה כדי לשמור את כל מצותיו וגו', וגם כדי לעשות הישר וגו', היינו בשמירת מדותיו יתברך.. יעסוק בתורה לשמה, ובזכות זה תמצא ידו להעמיד הליכותיו על דרך הטוב והישר", וכעין זה בפרק ל' (בפס' ב' וגם בפס' י').

לפי הנצי"ב "שמע קמעא" בספרי ורש"י היינו תלמוד ולא שמירת המצוות, לדבריו, אותו "תהליך" שהוזכר בספרי ורש"י אינו עשייה ושמירת מצוות אלא תהליך למידה, "עסק התלמוד והבנה בקול ה'", ומסביר כן לשיטתו בכל חומש דברים, ומתוך עסק זה, שמיעה זו, יבוא לשמירת המצוות.

ביאור ב': הרש"ר הירש – השמיעה הינה הקשבה אל התלמוד

על הפסוק בפרשת ואתחנן (ה,א) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" כתב הרש"ר הירש "ויקרא משה. בפרק זה מתקרבים נאומי משה למטרתם העיקרית - החזרה על התורה וביאור מצוותיה. משום כך הוא פותח בקריאה: שמע, את - ביטוי זה מורה על הקשבה ולא על ציות" וכעין זה בפרק ד/א "השמיעה היא המתווכת המביאה לידי חשיבה, 'שמיעה אל' היא ההקשבה המתמדת לדברים הנלמדים, ולפיכך אין די בכך שנכיר את הדברים פעם אחת, אלא עלינו להבהיר אותם לעצמנו תמיד, ובייחוד עלינו לשים אותם אל לבנו כאשר הגיעה שעת קיום, וזו היא אפוא משמעות שמע אל – החקים".

בשונה מהנצי"ב שהדגיש השמיעה היא עסק התורה והתלמוד "לשמור את כל מצותיו", הרש"ר הירש הדגיש פחות את העשייה ויותר את ה"הקשבה", אך בהחלט ניתן להשוותם אם רוצים בכך.

ביאור ג': הרב חרל"פ – השמיעה הינה הקשבה לדבר ה' בתוך המעשה

בעוד בדברי הרש"ר הירש כאן נדמה כמאור שנמשך לאותו כיוון של "עסק התלמוד" של הנצי"ב אלא שלדבריו זה בדמות "ההקשבה המתמדת לדברים הנלמדים", בדברי הרב חרל"פ נדמה שישנה ב"הקשבה" זו נופח נוסף, ולאו דווקא הקשבה ב"עסק התלמוד" אלא עצם ההקשבה לדבר ה'.

ב'מי מרום ז' – אורי וישעי' (מאמרים ב' ו-י"א) הרב חרל"פ נדרש בין השאר גם לשאלה הנ"ל בחזרה ציווי השמיעה במשנה תורה, וז"ל (בדילוג):

"עיקר מעלת המדבר על החי הוא מפאת הקשבתו כי גם בעל חי שומע אבל אינו מקשיב, והאדם הוא מקשיב, וההבדל בין אדם לאדם אף הוא תלוי במדת הקשבתם, וגם ההבדל היסודי בין ישראל לעמים הוא בזה שכנסת ישראל רוממו עצמם להיות גם מקשיבים ואמרו 'נעשה ונשמע' היינו שנקשיב כל דבר מעשה ושאר אומות אינם אלא שומעים לא מקשיבים כי אם אנו רוצים להבחין על קריבות ענין אל הלב, אנו מבחינים בזה מאופן ההקשבה שמקשיב על ענין זה בין אם זה מאורע או פגישה או איזה מין חידוש, וכן ערך הברכה היא לפי הערך ההקשבה שיקשיב וישמע מכל דבר מצות ה' וזהו 'את הברכה אשר תשמעו', ובשמחה של חידוש כאילו היום ניתנו, ואם חלילה תעדר ההקשבה והשמיעה הרי זה קללה 'והקללה אם לא תשמעו', וכן בכל המשנה תורה שאמר משה היה מזהיר על ההקשבה "שמע ישראל" וכו' (ה,א ו,ד ט,א) "והיה אם שמוע" (יא,יג), להסתגל להקשיב ולהקשיב, וזה כל האדם, ובכן גם בימים הקדושים אשר בטח הם משמיעים לנו דברים, מדברים הם לנו, ואומרים לנו הכל, ואין לנו אלא להסתגל להשיג הקשבה מרובה ובזה ורק בזה נוכל להיות בטוחים בהצלחותינו בימים המקודשים. אמת הדבר, רק הנשמה והנפש מקשיבה, לא הגוף, ואיך איפה נוכל לסגל לנו הקשבות אם לא נלמוד לעצמנו לגלות בקרבנו את הוד נשמתנו לתת לה המנוחה והנחלה שתקשיב ותשמע, ולזה אנו אומרים בכל יום 'אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא' וע"י התעמקות בגדלות טהרת נשמתינו, ומהו הנקרא בגדר שמיעה? על דבר כמותי שייך לומר שתופסים אותו ביד, אבל על דבר איכותי הבלתי סופי אפשר רק לומר ששומעים אותו, ובאמת כך היה ראוי שבכל מעשה הטוב, יהיה נקשב עמו גם קול שדי ממרומים, קול ה' בכח קול ה' בהדר מגילוייו והתחברותו עם העולמים, והופעתו והזרחת אורו בהם, וכך היא המדה למי שזוכה לקיים פעולה טובה מצד נשיאת רוח קודש זוכה לשמוע אחריו שפע של שמועות נוראות השוטפים והזורמים ממרום המרומים וכבוד הי"ת ממקומו 'ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו' (יחזקאל ג), אלא שהחטא גרם שהעשיה מצטיירת לנו כחטיבה לעצמה, כאילו אין לה כל קשר עם העולמות היותר רחבים, הנעלמים, וזו עבירה גוררת עבירה, ומתוך זה הנשמה אינה מוצאת שום שביעות רצון, ולמה, שהיא מעליונים, ואמנם, מכיון שזהו כל מגמת הבריאה שהשמיעה תהיה נקשבת בכל עשיה, לכן הזהירה התורה כ"כ על השמיעה, לפי שמבלעדה אין נחת ואין שביעות רצון ואין מלכותו שלימה, וכל זה מפעולת העבירה הגורמת הרחקה מבלי לשמוע שום דבר, ולזאת כל העבודה בהכנה הוא להכשיר ולהסתגל לידי שמיעה, 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'".

לפי הרב חרל"פ ה"שמיעה" החוזרת פעמים רבות במשנה תורה היא בשביל שנסתגל ונכשיר עצמנו "להקשיב ולהקשיב" אל קול ה' ממרומים בכל מעשה טוב שאנו עושים וזו מגמת הבריאה, וערך הברכה שנקבל תהיה לפי ערך ההקשבה (וגם הימים הנוראים משמיעים לנו דברים, מדברים הם לנו, ואומרים לנו הכל, ואין לנו אלא להסתגל להשיג הקשבה מרובה).

הדברים מחוברים היטב גם למה שכתב הרב חרל"פ במאמר 'שובה ישראל' בסוף 'אורי וישעי' (מהדורה חדשה) עמ' כ ע"פ האר"י הקדוש - "עיקר הפגמים שנחלו בעולם עיקרם היו בעבור שחסר מהם בחינת האוזן".

ביאור ד': הרב יונתן זקס – עצם ההקשבה היא מפגש ואהבה

הרב יונתן זקס (לפרשת עקב 'למה הפועל שמע מופיע בספר דברים 92 פעמים') התייחס גם לכך שהפועַל "שמע" שהוא בעל "מובנים רבים בעת ובעונה אחת לשמוע להקשיב לשים לב להבין להפנים להיענות לציית - היא מילת מפתח בספר דברים", וביאר שזה משום "שהיהדות היא דת של הקשבה", בעוד תרבות המערב ותרבות יוון נבנתה כתרבות ויזואלית שהישגיה הגדולים קשורים לעין-לראייה, לימדונו את צורות הידיעה שמקורן תצפית והיסק, וגם יצירות האמנות, הפיסול והאדריכלות - תפיסת אפלטון שלָדַעת הוא לראות, נשאר עד היום המטפורה השולטת במערב, ואילו היהדות מציעה כיוון אחר לגמרי, היהדות היא אמונה באל שאיננו יכולים לראות, באל שאי אפשר לייצג אותו באופן ויזואלי, עשיית פסל מסכה היא מן האיסורים האמורים בעשרת הדיברות, "המעשה הדתי העילאי הוא השמיעה, כשה' מדבר, אנחנו כורים אוזן. כשהוא מצווה, אנחנו שומעים בקולו", ודיבור והקשבה אף מחוללים יחסי גומלין, "אנחנו יכולים להיכנס למערכת יחסים עם אלהים, אף כי הוא אינסופי ואנחנו סופיים, משום שהמילים מקשרות בינינו, בהתגלות, אלהים מדבר אלינו, בתפילה, אנחנו מדברים אליו" וכתב כעין מה שכתב הרב חרל"פ "אם רצונכם להבין מערכת יחסים כלשהי – בין בעל לאשתו, בין הורה לילד, בין מעסיק למועסק – עקבו בתשומת לב אחר הדיבור וההקשבה שביניהם, והתעלמו מכל השאר.. ההקשבה איננה מבטאת הסכמה, כי אם אכפתיות, ההקשבה היא האקלים שהאהבה והכבוד צומחים בו". אומר הרב זקס "המילה המדוברת והנשמעת היא המאפשרת לנו לקיים יחסי קרבה עם אלהים כאָבִינו, כשותפנו, כמלכנו, כָּאֶחד שאוהב אותנו ואנו אוהבים אותו.. ואיך נוכל לצפות לפגוש את אלהים אם לא למדנו להקשיב? בהר חורב לימד ה' את אליהו שהוא נמצא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".. פירושו קול שאפשר לשמוע רק אם מקשיבים.. ההקשבה היא המבוא לאהבה".

בשונה מהרב חרל"פ שמדגיש את פעולת ה"הקשבה" (קול ה' בכח) בתוך ה"הקשבה", הרב זקס מעלה על נס את עצם ההקשבה שהיא המאפשרת לנו לקיים יחסי קרבה עם אלהים כאָבִינו, כשותפנו, כמלכנו; ההקשבה שחוזרת ונשנית במשנה תורה הינה מבוא לאהבה שאנו אוהבים אותו יתברך.

ביאור ה': חזרה על מעמד הר סיני

בנוסף ולא כסתירה לכל הנ"ל, ננסה אולי להציע כיוון אחר בביאור הדברים, ונלך למקום אחר בתורה בו מוזכר שורש שמ"ע פעמים רבות, אך לא בלשון ציווי, וזה במעמד הר סיני, גם בפרשת 'יתרו' וגם בפרשת 'ואתחנן'.

[שמות יט,ה: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ". יט,ט: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק" וגם בפרשת 'ואתחנן' פעמים רבות מאוד ולדוג' בפרק ה' "(כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: (כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.. (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: (כד) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" ועוד פעמים רבות].

ניתן אפוא לומר שחזרת משה רבינו בספר דברים על שורש זה באה לבטא את המשכיות של אותה שמיעה, "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם", קול מהדהד מפי הי"ת לכל הדורות. הדברים גם לענ"ד מתקשרים לכך ששתי הבריתות הקיימות בספר דברים, ברית הר גריזים והר עיבל בפרשת 'ראה', וברית ערבות מואב בפרשת 'נצבים', בעלי מקבילות רבות עם מעמד הר סיני (ראה לדוג' 3 מאמרים דלקמן: 'מעמד הר סיני של ארץ ישראל', 'הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל' ו- 'ברית מואב וברית הר גריזים והרב עיבל') ושהוא בעצמו בחזרה נוספת בספר דברים בפרשת 'ואתחנן' - כגון ציווי על כתיבת המצוות, ציווי על בניית מזבח ותיאור ארוך של השכר והעונש למקיימי המצוות והעוברים עליהם. א"כ, שמא כאמור, התורה, משה רבינו בנאומו האחרון, באים להחדיר בעמ"י, את אותה השמיעה מפי ה', להחדיר בלבבות את המעמד ההתגלותי, יסוד ושורה האמונה (ראה במקורות ב'מפתח נושאים באמונה'), ולהחדירו בנו שוב ושוב .

יש לציין שמהלך זה אינו סותר כלל את העולה מההעמק דבר, אדרבה, אותה שמיעה בהר סיני היא תחילתו ויסודו של "עסק התלמוד והבנה בקול ה' בדיוק", ובוודאי לא סותר דברי הרב חרל"פ שדיבר על הסתגלות ההקשבה לדבר ה' בכל מעשה, ששורש הענין כפי שכתב בעצמו, התחיל ב'נעשה ונשמע', במעמד הר סיני.

לפי כיוון זה, הפסוק (ה,כג) בתחילת הספר, בעוד משה מספר שנית על מעמד הר סיני, "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" וכן הפסוק (ד,ט) בהקדמת המעמד "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" – הינם הקדמה לכל הספר, עמ"י בעצמו ביקש ממשה להשמיע לנו את דברי הי"ת, וזה מה שמשה רבינו עושה לאורך כל הספר, ומחזק בנו את אותה השמיעה לדבר ה' שהייתה במעמד הר סיני והינה, ובכך גם לא נשכח מעמד זה עד סוף כל הדורות.

ואח"כ מצאתי ברב חרל"פ (ט,מח) מה שכתב וז"ל:

"'ואתה תשוב ושמעת בקול ד' ועשית כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום' שתחזור אלינו השמיעה גם כן, הפסקת השמיעה היא הסיבה לכל ההכשלות והנפילות והמעטת צביון דמותנו. דרגת נעשה ונשמע ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכל אחד משיג בה כפי תכונתו, ומי שמפריד הנעשה מן הנשמע את נפש ישראל הוא קובע, להקשיב, לשמוע, לשמור ולעשות בלי החכמות של שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

וכן הוא בכרך ה' (שמות כד,ז):

"הנה כל הדברים שיצאו מפיו של הקב"ה לא שייך לומר שרק אז אמרם ואחר כך נפסק הדיבור כי זהו יחס של גשמיות והבנה פעוטה כלפי מעלה, אלא האמת היא שהדברים יוצאים תמיד מפיו של הקב"ה בלי הפסק, ואם היינו מזוככים היינו זוכים לשמוע אותם גם עתה ורק חולשתנו הרוחנית היא המעכבת בעדנו מלשמוע אותם והתפקיד הנדרש מאתנו להגיע לידי מעלה זו, וזהו "נעשה ונשמע" שעל ידי ריבוי ה"נעשה" הוא השמירה על דקדוקי המעשים נזכה ל"נשמע" היינו לשמוע תמיד קול ד' המדבר בתדירות".

ובמאמר אחר (ט,מח):

"קול ה' אינו נפסק לעולם, כמאז כן גם עתה, קול ה' מדבר מצוה ואומר, אך מי יתן לנו אזניים לשמוע".