יחיד לענין אמירת קטעים בארמית בסליחות
ד' תשרי ה'תשפ"ד
אין יחיד רשאי לומר הקטעים בסליחות שאומרים בלשון ארמית (א"ר ומ"ב) אולם אם חשקה נפשו לאמרם אפשר לומר שרשאי (לסמוך על כה"ח ועוד אח' המתירים ובצירוף שיטת הראשונים שמתירים בתפילה הקבועה לציבור) ובפרט כאשר נמצא בבית הכנסת (ע"פ הפמ"ג ועוד). במקרה שאמר סליחות במנין אך עד שהגיע לקטע שאומרים בארמית כבר לא נשארו מנין יכול לאמרו ביחידות (גרח"ק ודלא כגריש"א ולסמוך על רבים המתירים ביחידות לכתחילה) בפרט אם נמצא בבית הכנסת (כנ"ל) ובפרט אם נשארו ששה אנשים (ע"פ הנט"ג).
(א) שנינו במסכת סוטה (לג,א וכן בשבת יב,ב) "לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי" והעמידה הגמרא מימרא זו ביחיד ולא בציבור, ופירש רש"י "יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, ציבור לא צריכי להו..", ובתלמידי רבינו יונה כתבו בשם רבני צרפת שתפילה הקבועה לציבור מותר ליחיד לאומרה בלשון ארמית.
על פניו מלשון הגמ' 'צרכיו' משמע כתר"י, אולם בשו"ע (קא,ד) סתם לשונו וכלשון הרי"ף "יכול להתפלל בכל לשון שירצה, וה"מ בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש", אך הוסיף והביא דעת תר"י הוסיף "וי"א דה"מ כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון, וי"א (רא"ש) דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי". מסתימת לשון המחבר משמע שפוסק דעיקר כרי"ף דלא חילק, וכן משמע במ"ב שם (קא,יט) דפוסק דלא כתר"י דכתב "אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן וכן מוכח באור זרוע". בהלכות ר"ה פסק כן המ"ב (תקפא,ד) להדיא וז"ל ע"פ הא"ר (בשם ספר תניא) "וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום כגון מחי ומסי וכו' ומרן די בשמיא וכו' לא יאמר כשאין שם מנין עשרה".
(ב) ביבי"א (א,לה) הביא שדעת שו"ת תורה לשמה להתיר והא דאמרינן בגמ' משום שהיחיד השואל צרכיו בארמית חושב עצמו שאינו צריך לסיוע מלאכי השרת ולכן פוקדים עונותיו, אבל כאן שאומר כמה בקשות בלה"ק בסליחות, וכולל עמהם גם רחמנא, שפיר דמי, אך גם לדעתו מה שאומרים בסוף הסליחות מרנא דבשמיא מחי ומסי ידלג, והיבי"א האריך לחלוק עליו דמנא לן לחדש טעם מעצמו שפוקדים עונותיו היפך המבואר בש"ס, והאריך שפוסקים רבים אוסרים וכתב "העולה מכל האמור כי אין ליחיד להתפלל תפלות שנתקנו בלשון תרגום כגון רחמנא ומחי ומסי". אכן ביבי"א (שם) כתב דדעת הבני ציון ושער השמים שבבית כנסת מותר לומר פסוקים בארמית כיון ששכינה מצויה שם והוי כחולה ששכינה עמו דשרי לשאול בלשון ארמי בשבת י"ב (וכן דעת הפמ"ג א"א סוף סימן ק"א), אך חלק עליהם והעלה דיחידים בבהכ"נ אע"פ שגם שם יש השראת השכינה, אינה במדרגה גבוהה כ"כ, דמדרגות מדרגות יש בהשראת שכינה וכפי ששנינו באבות (ג,ז) שיש גם השראת שכינה באחד העוסק בתורה, וכן ע"פ רש"י (סוטה שם) דכתב דטעמא דבצבור מהני לשאול בלשון ארמי משום אל כביר ולא ימאס מוכח דלא סגי לן בטעם שהשכינה מצויה שם. אכן יש להעיר מלשון המ"ב דכתב בסימן ק"א "אם מתפלל בביתו" וכו', ואולי משמע קצת דבבית הכנסת יחיד כן יכול לומר 'יקום פורקן, אך בהל' ר"ה סתם "לא יאמר כשאין שם מנין עשרה", ומשמע קצת דאף בבית הכנסת הדין כן. מ"מ יש לציין שהמ"ב בסימן קא ובאופן כללי השמיט דברי הפמ"ג הנ"ל.
(ג) באש"י (פמ"ה הע' נח) כתב בשם הגרח"ק שכשמתפלל בבי"כ ולא הספיק לומר עם הציבור 'מחי ומסי' יכול לאמרו ביחידות, וכתב האש"י דהוא דומיא ד'יקום פורקן' בשבת הראשון שניתן לאמרו לפי השל"ה ועוד פוסקים גם ביחידות, ודומיא ל'בריך שמיה' שכתב המ"ב (קלד,יג) שניתן לאמרו עד שפותחים את הס"ת לקרוא בו, אך לענ"ד יש להעיר שניתן לדחות ב' הראיות שכתב, גבי 'יקום פורקן' דעת המ"ב (קא,יט) שאין לומר 'שום' יקום פורקן דהוא נקט כדעת השו"ע ורוב הפוסקים לאסור כל תפילה בארמית ואין הכי נמי לא פסקינן כשל"ה בזה, וגבי 'בריך שמיה' אדרבה היא הנותנת דהא התם אסור לאחר שנפתח הספר לאמרו אף שעדיין נמצא הציבור, ומה שמותר עד שנפתח הספר זה משום שהגדרנו שזה זמן אמירת 'הציבור' עד אז.
בהליכות שלמה (ר"ה א,ד) הובא שדעת הגרש"ז שאם סיימו הציבור הסליחות והקדיש אין היחיד רשאי לומר הקטעים בארמית וכ"ד דעת הגריש"א (אשרי האיש יג,יב והובא בנט"ג לקמן), וסברת שניהם דשאני מתפלת י"ח דסגי אם היה בתחילת התפילה דהכא לא בעינן עשרה מתחילת הסליחות וא"כ מה בכך שבשעה שהתחיל היו עשרה ואיזה שייכות יש בין קטע סליחות אחד למשנהו שנאמר דלפי שהיו עשרה בתפלה האחת לא צריך שישארו עשרה בתפלה השניה, ונראה שהוכחתם מהמ"ב (תקפא,ד) שכתב "אם אין מנין בעת אמירת אשרי יאמר סליחות וכשיבואו מנין יאמרו קדיש באמצע סליחות ובא"ר כתב שיאמרו אח"כ ג' פסוקים כשיש מנין". אולם לענ"ד נראה דאפשר לדחות דהא דאפשר להתחיל הסליחות ללא מנין אינו מכח זה שכל קטע לעצמו אלא שכל עוד שאין מנין נחשב כ'סליחות שלא במנין' ולכן אף כשיצטרפו יצטרכו לומר ג' פסוקים, והראיה ממש"כ המ"ב (שם בסוף סק"ד) ע"פ הפמ"ג "אם היה מנין בתחילת אמירת הסליחות ולבסוף יצאו מקצתן, יש לומר דמ"מ אומר קדיש אחר הסליחות, וכעין מה שנתבאר בסימן נ"ה", ר"ל ע"פ הנפסק בסימן נה סע' ב' ע"פ הירו' והפוסקים דאם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה ולמדו הפוסקים השו"ע והרמ"א דה"ה להתחיל הש"צ 'אבות' דיכול להמשיך לקדושה ואם יצאו לאחר מכן יכול לומר אף שני הקדישים לאחר חזרת הש"ץ ("אבל אין קורין בתורה דזהו ענין אחר", לשון הרמ"א), וה"ה הכא, כלומר דנחשב כאילו עדיין שיש מנין ויכול לומר קדיש סליחות, וא"כ יש לומר גם על 'מחי ומסי' דזה קטע שעוד לפני הקדיש שנחשב כביכול שיש מנין כרגע אף שכבר התמעטו, וא"כ יחיד שלא הספיק עד שהציבור סיים רשאי לומר קטעים הללו. הלימוד מסימן נ"ה שעשו הפמ"ג והמ"ב אפשרי רק אם קיימת כאן הגדרה של 'ענין אחד' כמובא בפוסקים בסימן נ"ה, ומשמע בדבריהם שאינם סוברים כדעת הגדולים דלעיל שקטעי הסליחות נפרדים זה מזה.
אח"כ ראיתי שכ"כ בנט"ג (פי"ב הע' יד) להביא ראיה מדין זה לכך שמותר לסיים את הקטעים בארמית אף שהציבור הלך. אכן הנט"ג הביא טעם נוסף לחלק מתפילת י"ח ולחזק שיטת הגריש"א שהביא קודם לכן "דבתפלה בעינן רק ציבור לכן אם התחילו בציבור סגי משא"כ לענין י"ג מידות ומחי ומסי וכדו' דבעינן עשרה כדי שיתקבל ברצון לא סגי שהיו שם עשרה באותו ענין אלא בעינן שעשרה אנשים יאמרו התפלה ובקשות", אולם נלע"ד שאפשר להביא ראיה הפוכה מהדין 'בריך שמיה' (דלעיל) שאף שכבר הציבור סיים לאומרו יכול היחיד לאמרו עד שייפתח הספר ואף הוא ענין תחינה ובקשה (וצ"ע).
מ"מ נדמה לי דזהו חידוש חדש שלא נמצא בפוסקים דיש דין "מנין לתחנה", דמה שמצינו בש"ס ופוסקים דבעינן י' אלו דברים שבקדושה ומתוך 'דברים' הללו אמרינן בסימן ק"א כמה דוגמאות דיש דין יצאו מקצתן ולא אמרינן על קדיש או קדיש תתקבל דהוי בו 'דין תחנה' וצריך דווקא י' נוכחים. איברא דאם אכן ניתן ללמוד מסימן נ"ה (וכמו שרצה הנט"ג ללמוד בהע' יד שם) א"כ יש לומר דיכול לומר היחיד בקטעים בארמית דווקא אם נשארו ו' מהציבור, ואכן כך כתב בנט"ג (שם סע' בתחילת סע' ט) אלא שכתב ללמוד כן מאו"ח סימן ס"ט כלומר מדין פורס על שמע דיכול לעשות כן אם איכא ו' שלא שמעו, והכי נמי בקטעים אלו דמספיק ו' להיחשב כמנין, ולענ"ד צריך תלמוד כיצד ניתן ללמוד משם דמ"מ בעינן התם שיהיו י' נוכחים, אלא דיש לענ"ד ללמוד זאת דווקא מסימן נ"ה והפמ"ג הכא גבי קדיש, וא"כ כל עוד דיש ו' יכול לומר קדיש כ"ש שיוכל לומר הקטעים בארמית, ולענ"ד נראה שכן סובר המ"ב שכתב (שם ססק"ד) "ואם היה מנין בתחלת אמירת הסליחות ולבסוף יצאו מקצתן י"ל דמ"מ אומר קדיש אחר הסליחות וכעין מה שנתבאר בסימן נ"ה", דאם איתא שיש לאסור בקטעים בארמית בו' היה לציין כן, ואינו מוכרח.
עוד יש לציין שבספר הלכות חג בחג (ימים נוראים ב,טו) כתב דאם יצאו הציבור יכול היחיד לאמרו ביחידות (ולא ציין דדווקא בו') דחשיב כתפלת הצבור וכמו בכל תפלת צבור ללבוש בסימן תקפ"א סע' א' דסליחות הוי ממש דומיא דתפלה עד קדיש תתקבל (וכעין הדברים שכתבנו לעיל), והוסיף דכל שכן לפירוש הראב"ד בגמ' שפירש דלא כרש"י שאין המלאכים מבינים, אלא ההיתר בציבור תלוי במקום השראת השכינה, אזי פשוט א"כ דכיון שציבור באו לבית הכנסת ועדיין נשארים שם לתפלת שחרית והוא ממשיך התפלה שמתפלל עם הצבור אין קפידא בזה (ויש להעיר שבטעם השני התנה שיישארו הציבור בבי"כ בשונה ממה שכתב בתחילה ושכתב בהלכה למעלה שלא ציין זאת).
(ד) הנה מצינו בכה"ח (תקפא,כו) דהעלה שיכול לומר הפסוקים בארמית וכתב שכן משמע מסתימת הפוסקים בסימן תקסה דכתבו דכל סליחות רשאי להגיד פרט לי"ג מדות, דמאי הוי שלא יבינו המלאכים הרי ישראל השתבחו בכך שלא צריכים מלאכים, ולעיל ציינו ליבי"א שהאריך לדחות את שו"ת תורה לשמה דס"ל כן. בספר אהלי הלכה (פסקי הרב אריאל) כתבו שיש מיוצאי ספרי הנוהגים לומר גם ביחידות, ובהערה ציינו לפסקי הגר"מ אליהו, אורל"צ (ד,א,ב) והגר"מ מאזוז, ושכן מנהג יוצאי מרוקו ותוניס.
בספר צלותא דשמואל (כהן) (שורש ו' ענפים טז - יט) האריך מאוד בכל דין זה (כל הספר כ800 עמודים עוסק בדיני 'תפילות ובקשות בלשון שאין המלאכים מכירים' והבאנו קורטוב מדבריו), והציג מקור הדברים בא"ר ובספר התניא שמקורם היותר קדום בשבלי הלקט (סדר הסליחות סימן רפב) והראה שלא מבואר בדבריו להמנע אלא מהבקשות שפונה בהם האדם בהדיא למלאכים ואיך יפנה אליהם בלשון שאינם מכירים, והיוצא הוא כדברי כה"ח הנ"ל דאין איסור בקטעים בארמית שאין ישראל צריכים עזרת המלאכים, והבעיה היא רק גבי הקטעים שפונים בהם למלאכים בארמית וגם זה יישב השבלי הלקט דיש מלאכים כמו גבריאל ומיכאל היודעים שאר לשונות "או יש לומר יחיד אל ישאל צרכיו בארמית שאין מלאכי השרת המצווין עליו לשומרו נזקקין לו שהרי אינם מבינים אלא לשונן אבל מלאכים המסורין לצבור הן מבינים בכל לשון" – דמשמע שגם קטעים אלו בארמית ויש בהם גם פניה למלאכים אינם לעיכובא וכתב שכן העיר בספר לקוטי אפרים מלשון השבלי לקט, ועוד האריך להביא כמה וכמה פוסקים הסוברים שאפשר לומר קטעים הללו ביחידות (שו"ת דברי שלום מזרחי ח"ה סי' עב, מחזור איש מצליח שכתב שכן המנהג היה בתימן ומרוקו ועוד מקומות, ועוד ספרים עיי"ש), ועוד כתב סעד לזה דהביא בשם ספר שבלי לקט שהבה"ג ר"ח ור"ת ס"ל כר' יונה דלעיל דתפילות שתיקנו בציבור אין איסור זה וא"כ אף אין ראיה מדברי הרא' שציטטו ללשון הגמ' או לרי"ף שיסברו שיש בזה איסור ממש (והערנו כבר למעלה שלשון הגמ' 'אל ישאל אדם 'צרכיו'' נוטה לענ"ד לדעה זו) בפרט שהובאה דעה זו בשו"ע בלשון "יש" דהא אם רוב הרא' ס"ל כן יש לפסוק כן כנגד ה"סתם", ועוד כתב שיש לחלק בין תפלות לברכות ודברי המחבר נאמרו רק לגבי ג' תפלות חובה וממילא אין הברכות וסליחות וכדו' בכלל זה, וממילא גם האריך בענין 'יקום פורקן' שניתן לאמרו ביחידות.
עוד הביא דבר מענין מספר תולדות זאב שסיפר על דודו הרב צבי פסח פראנק שתמה על מנהג העולם שאומרים בכל שבת קודש השיר של יה רבון עלם ועלמיא הכל בלשון ארמי ותירץ דמנהגנו כרבני צרפת כדעת הי"א בשו"ע ובסמ"ע (חו"מ סימן כה) כתב בשם המרדכי דלעולם הלכה כתוס' אפילו במקום שהרי"ף חולק ולפ"ז עולה מנהגנו יפה כרבני צרפת עכ"ל הגרצ"פ.
לענ"ד, לחלוק על סתימת א"ר ומ"ב בקום עשה בעוד ששום פוסק שראה דבריהם לא העיר עליהם, הוא דבר קשה, במיוחד לאשכנזים, אולם עכ"פ נראה דיש לסמוך על כל מה שכתב בספר צלותא דשמואל שבירר בדעת שבלי הלקט שהוא מקור הדין (וכנ"ל), ולסמוך על כמה פוסקים גדולים וחשובים שהקילו אף לכתחילה - כדי להכריע במח' הגרח"ק והגריש"א בדין יחיד שלא הספיק לומר עם הציבור ולהקל אף אם סיימו. ויש עוד להאריך.