דילוג בהלל של ראש חודש למתפלל הנמצא בשעת דחק
כ"ז אדר א' תשפ"ד
מתפלל אשכנזי העומד בתפילת ראש חודש ונמצא בפעילות מבצעית ארוכה או בשעת דחק, כגון שאין לו סידור ואינו זוכר כל הפרקים שנוהגים אומרם בר"ח, אין לו לברך על ההלל, משום שנהגו לברך דווקא על הפרקים הנוהגים לאמרם ב'חצי הלל' כמופיע בסידורים (עיין בפנים, ושמא יש שייכתבו שאין הדבר נכון למ"ב), ואפשר להמליצו לומר פרקי ההלל שזוכר בתוך פסד"ז (ע"פ מג"א ומ"ב) ויאמרם סמוך לפני ישתבח, וישתדל לזכור לכל הפחות ב' הפרקים הראשונים מהלל. במקרה שיש לו סידור אלא שחושש שלאחר תפילת עמידה לא יהיה לו מספיק זמן לומר את כל פרקי ההלל הנהוגים יש להמליצו להוסיף את פרקי ההלל לאחר פרקי ה'הללויה' בפסד"ז. במידה ומדלג אף על המשך הפסוקי דזמרא והוא קצר בזמן, יש להעדיף תחילה כסדר הפרקים כדלקמן, ב' הפרקים הראשונים, 'ה' זכרנו יברך', 'מן המצר', 'מה אשיב', 'הללו' עד כי לעולם חסדו' (כנלענ"ד כמבואר בפנים), וצריך עיון.
(א) יש לדון גבי מתפלל אשכנזי (או מעדות בהם נוהגים לברך על הלל של ראש חודש) שנמצא בשעת דחק כגון פעולה צבאית ממושכת, ואינו יכול להספיק לומר חצי הלל בראש חודש או שאין לו סידור ולא זוכר את כל הפרקים שנוהגים לאמרם בע"פ, האם יוכל לדלג על יותר פרקים ואעפ"כ יוכל לברך, ועוד יש לדון אילו פרקים יש להעדיף באמירתם.
בגמ' בערכין י. מבואר שאין קוראים הלל בר"ח מעיקר הדין "שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא, לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא, לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה", אך בגמ' בתענית כח: מבואר שנהגו בבבל לקרוא הלל בראש חודש בדילוג וכך שנינו שם "אמר רבא זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא.. רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר".
בטעמי מנהג קריאת ההלל בר"ח יש לציין כמה טעמים 1.הב"י (או"ח תכב) כתב בשם הגאונים שרמז למנהג שבמזמור האחרון "הללו אל בקדשו" יש י"ב פעמים הלל כנגד י"ב חדשים והכפל של פסוק כל הנשמה תהלל כנגד חדש העיבור (והפר"ח ועוד אחרונים דנו בזה דהא בתשרי ליכא הלל ואכמ"ל), 2.המאירי (תענית כז:) כתב דהוא "מנהג קבוע לכל בבבל כדי שיתפרסם הדבר לכל שהוא ר"ח" וכעי"ז בספר ההשלמה (בקובץ שיטות קמאי שם) דנהגו כן רק בבבל ולא בא"י משום דבא"י לא היו צריכים מפני שמקדשין בראייה, וזה הכוונה בגמ' שרב הגיע מא"י לבבבל וחשב להפסיקם, ואף הוסיף "ובירושלים כשהיה בית המקדש קיים והיו בו מעמדות לא היה צריך הכר אחר ולא היו קורין בו הלל כלל בר"ח" (ועוד כתב שם שהצורך בהיכר דווקא בתפילת שחרית דהא יש תפילת מוסף) ויש לציין שכעין זה ביאר הרב סולובייצ'יק (בקישור כאן) עיי"ש. 3.ובערוה"ש (ו) כתב דעיקר הטעם נראה לפי שבחידוש הלבנה נראה רמז למצבינו כמו שאומרים בברכת הלבנה לכן חשבינן זה לקצת ישועה והנהיגו בהלל, ואכמ"ל.
בקיצור דברים "נדלג" על הבאת פירושי הרא' בש"ס ונצטט השו"ע בסימן תכ"ב סע' ב' וז"ל "וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור א.וי"א (רי"ף) שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל {רמ"א: ואם בירך לגמור א"צ לחזור (מרדכי)} ולבסוף יהללוך, והיחיד אין מברך עליו, ב.ויש אומרים (רש"י) שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה", ואילו הרמ"א פסק ג.כר"ת והרא"ש "ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו, וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור, וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים, ונהגו כן בהודו ולא באנא". על פניו שורש המחלוקת בין הרא' בלימוד הסוגיה בתענית ובמחלוקת האם מברכים על מנהג ואכמ"ל. בהמשך הסימן נלמד שם שגם ההפסק בדיבור באמצע הלל בראש חודש אינו חמור כשאר ימים שאומרים בהם הלל.
(ב) ויש כאמור לדון האם לפי ר"ת והרמ"א הדילוג שאנו נוהגים בו הוא מעכב מצד הברכה או לא, אך קודם יש לשאול מה הטעם שנהגו לדלג ומה נהגו לדלג, ונפתח בטעם הדילוג, ומצינו כי בין בערוה"ש (ז) ובין במ"ב (יב) כתבו דזהו להיכר דאינו מצד הדין, ונראה דכן אפשר לבאר בעובדא בגמ' כן, דבתחילה רב הקפיד בדבר, דחשב דאמרו הלל מעיקר הדין, אבל כיוון שראה שמדלגים הבין דסברי שאינו מעיקר הדין ועשו בזה היכר לדבר (ויש עוד להאריך בדבר מחשבתו להפסיקם ואכמ"ל), ובלבוש (לעיל) כתב משום דר"ח הוא יום סליחה וכפרה לכפר על התינוקות משום אסכרה וכו' שהיה רגיל ליפול עליהם, וקרבן ראש חודש מכפר עליהם, וכיון שהוא יום כיפור וסליחה, הוי כמו ראש השנה ויום הכיפורים שהם ימי הדין, ואין אומרים שירה גמורה. עוד יש לציין למש"כ בשרגא המאיר (ו,מב) שכתב הטעם שמדלגין הפרק 'לא לנו' ע"פ הירושלמי המובא ברבינו יונה ברכות פ"ה דהטעם למי שאומר הלל בכל יום הוי כמחרף ומגדף דכיון דכתיב בו "עצביהם כסף וזהב" וכשאומר בכל יום נראה כמתכוין לחרף ולגדף כלפי מעלה ולומר שאינו יכול לבטלם מן העולם וזה הפסוק הוא בפרק 'לא לנו'.
בנוגע לשאלה מהו הדילוג, כבר ברש"י (תענית כח:) ניתן לראות שביאר בזה"ל "דמדלגי דלוגי - כגון אנן, דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך", ומשמע מדבריו שמדלגים רק על 'לא לנו'. אולם בקובץ שיטות קמאי הובא מסידור עמרם גאון שכתב "ומתחילין הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה', עד חלמיש למעיינו מים. ומדלגין. ה' זכרנו יברך עד ואנחנו נברך יה וגו' ומדלגין, מה אשיב לה' עד סוף פרקא", ומדבריו משמע כמנהגינו דמדלגין גם 'אהבתי', וכן נראה בלבוש (ב). אופן שלישי של דילוג (והגדול ביותר) נמצא ברמב"ם (חנוכה ג,ח) שמוסיף על גבי הדילוג הנזכר האחרון קטע נוסף "כיצד מדלגין, מתחילין מתחלת ההלל עד חלמיש למעינו מים ודולג ואומר ה' זכרנו יברך כו' עד הללויה ומדלג ואומר מה אשיב לה' עד הללויה ומדלג ואומר מן המצר קראתי יה עד סוף ההלל, זה הוא המנהג הפשוט, ויש מדלגין דילוג אחר" ז"א לדברי הרמב"ם מדלג גם על 'הללו' ו'כי לעולם חסדו'. בסידור רב סעדיה גאון (תפילות של פסח) מובאת שיטה רביעית לדילוג בראש חודש והוא שמדלג כרש"י את הפרק 'לא לנו' ומדלג גם ארבעה פסוקים בתוך מזמור 'מה אשיב' ומדלג מ"יקר בעיני" עד "לכל עמו" (ובכך קצת קושייה על הדורשים בחסידות האומרים "שאנה ה' כי אני עבדך" הוא עיקר ההלל, ואין כאן מקומו).
(ג) במאמר 'בטעם הדילוגים שבחצי הלל' (הרב רוטלוי, מוריה ת-תב) הביא מסכת סופרים (כ,ו) לגרסת הגר"א בזה"ל "גומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה בב' פרקים הראשונים אין משיבין ואין צריך לומר לשאול, בשנים האחרונים שואלין, מפני היראה בב' אמצעים מפני השלום ומפני הכבוד, ואלו הן שנים הראשונים הללו עבדי ה' בצאת ישראל, ב' אמצעים לא לנו אהבתי, שנים האחרונים הללו את ה' הודו לה", ומבואר שם מפורש דב' פרקים ראשונים חמירא מכולהו ב' אחרונים אחריהם וב' האמצעים קילא מכולהו, ולכאורה היינו טעמא שנהגו לדלג רק באלו הב' פרקים האמצעים בלבד, אלא דהוסיף הרב הנ"ל דאולם באמת דברי המסכת סופרים צ"ב מה ענין ושורש לחילוקים אלו שבין פרקים לפרקים בהלל ובברכות דף י"ד הוזכר הדין של שואלין או משיבין בהלל רק כלפי ימים שגומרין ואין גומרין את הלל אבל לא בחלוקת הפרקים וסיים בצע"ג.
(ד) המ"ב (יב) פסק כלבוש וז"ל "בו והמנהג הפשוט שמדלגין מן לא לנו עד ד' זכרנו וגו' ומן אהבתי כי ישמע וגו' עד מה אשיב ויש מדלגין דילוג אחר [רמב"ם] ועיין בא"ר טעם למנהגנו" – שם בא"ר כתב בשם הבנימין זאב (סי' שסא וכנה"ג) הטעם בדילוגים אלו "מפני שפרשת לא לנו ופרשת זכרנו ברוב עניינים שווין, וכן פרשת אהבתי ופרשת מה אשיב שוות במקצת עניינים", ובכנה"ג (הגהות הטור ז') כתב דאין זה מספיק דמאי חזית לדלג פרשת לא לנו ופרשת אהבתי שהם הראשונות ולא לדלג פרשת ה' זכרנו ופרשת מה אשיב שהם אחרונות, "וכבר הרגיש בעל בנימין זאב בזה וכתב ואין זה טעם מספיק אלא די"ל דכך נהגו". יש להעיר שהמ"ב השמיט המשך דברי הכנה"ג. ויש להבין בדעת המ"ב כיצד ציין לדילוג של הרמב"ם, והרי לשיטת הרמב"ם שמדלגים יותר, הא גם לא מברכים לשיטתו כלל על הלל בר"ח, ושמא לשיטת ר"ת לא יהיה ניתן לברך בדילוג הרמב"ם , אלא דיש להסביר שכנראה סובר המ"ב שאין קפידא על אילו פרקים לדלג.
וכן נראה בדבריו בביאור הלכה בסע' ו', דהתם פסק המחבר שלמפרע לא יצא דכן איתא בגמ' במגילה דף י"ז, והקשה דהא לכאורה הש"ס לא קאי אלא אזמנים שמחוייב לקרותן דבהן שייך לומר יצא או לא יצא משא"כ בימים שאין גומרין והוא רק מצד מנהגא בעלמא מאי שייך יצא או לא יצא וא"כ מדוע העתיק הדין גבי ר"ח, ועוד הקשה ד'למפרע' ביארו הב"י והמג"א שנקרא אם דילג פסוק אחד באיזה פרק ואחר שאמר אחריו איזה פסוקים נזכר מדילוגו ואמר שם זה הפסוק, וקשה דזה שייך רק לגבי ק"ש ששם אם חיסר פסוק אחד לא יצא וזה הפסוק שקרא שלא כסדרן לא עדיף משלא קראהו כלל אבל הכא גבי הלל דר"ח שקוראין אותו בדילוג מאי נ"מ אם חיסר פסוק אחד "הלא בודאי לענין דילוג אינו מיוחד שידלג דוקא קאפיטל לא לנו דה"ה אם עושה דילוג אחר כמו שכתב הרמב"ם" [והמשיך שם לתרץ דאולי גבי הלל למפרע כיון דנפקא לן בגמרא זה מקרא דממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולך כסדר ממזרח למערב ואינה הולכת למפרע כן ההילול צריך להיות כסדר דוקא גרע זה מאם חיסר פסוק אחד לגמרי, א"נ 'למפרע' היינו דוקא כגון שחיסר פסוק ראשון מן הלל והתחיל פסוק שני עיי"ש], וגם מדבריו אלו עולה שאין קפידא מהו הדילוג, ומשמע דאפשר לדלג כרמב"ם. באבני ישפה (ח,פג) כתב ע"פ המ"ב דאם אדם נזכר שלא דילג ועבר ב' הפרקים שמדלגים יכול לדלג "איזה פסוק או קטע אחר" ושפיר נחשב דילוג בזה.
(ה) אולם מצאתי ברוקח (דיני הלל) שכתב לבאר דילוגים הללו וז"ל "וכיון שיש בחג המצות ובראשי חדשים לדלג, בפרשה שמתחלת כמו שמסיימת אין לדלג, לפי ששנה עליו הכתוב לעכב, לכך בהללו עבדי ה' יהללו את ה' כל גוים והודו לא היו מדלגין, אבל מן הללו עבדי עד למעיינו מים עניין אחר, הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ויציאת מצרים עד למעיינו מים מעשה נסים. וגם בלילי פסח אומרים עד למעיינו מים ואחריו ברכה גאל ישראל. ומדלגין מן לא לנו שמדבר בגלות ד' אומות ולשון בקשה שכופרין בע"ז.. ומדלג עד ומגינם הוא כי הכל ענין אחד, ואומר ה' זכרנו וכן בראשי חדשים.. ומדלגין אהבתי כי ישמע, לפי שאין ראשו כסופו והוא לשון בקשה עד כל האדם כוזב, כי מוסב על צרה ויגון אמצא, ועוד, ובימי אקרא שובי נפשי למנוחיכי, כשהוא הולך לבית המקדש ולא בראשי חדשים. ועוד מתחיל מה אשיב לה' כל תגמולהי... ואומר הודו ואין מדלגין כי שנה עליו הכתוב לעכב, ולמעלה מדלגין ישראל בטח בה', וכן מדלגין כי אומרין יאמר נא". א"כ מצינו בדבריו ג' טעמים בדילוגים שאנו נוהגים, א' לשון בקשה ולא לשון הודאה, ב' פרקים שלא מסיימים כמו שמתחילים ולכן פחותים בחשיבותם ו"לא שנה עליהם הכתוב לעכב", ג' "שובי נפשי" וכו' שייך בהליכה לבית המקדש דאינו בראשי חודשים. עוד יש להעיר שציין הרוקח ש"הודו" לא מדלגין "כי שנה עליו הכתוב לעכב" וזה כנגד הרמב"ם (וראה לעיל במסכת סופרים ש'הללו' ו'הודו' בדרגה פחותה מב' פרקים הראשונים וראה בסמוך).
(ו) והיה לכאורה נראה לפי פשט המ"ב להורות לחייל או חולה בשעת דחק שיוכל לברך ויקרא ההלל ע"פ דילוג הרמב"ם (שהוסיף בנוסף לדילוג שלנו את 'הללו' עד 'מן המצר', ושמא בשעת דחק גדולה יותר יצרף גם את דילוג רב סעדיה שמדלג ד' פסוקים בתוך 'מה אשיב') דנראה פעמיים במ"ב שלא הקפיד בדילוג הרמב"ם, ויש לחזק זה גם מהמסכת סופרים (לעיל) שב' פרקים הראשונים חשובים מ'הללו' ו'הודו' שלרמב"ם אכן מדלגם בר"ח כאמור, אולם תרתי וחיפשתי בספרים ולא מצאתי התייחסות לזה וקשה לחדש דבר חדש, ועוד דניתן לראות בכנה"ג ובמיוחד ברוקח טעמים ממוקדים מדוע נבחרו דווקא פרקים אלו ולא אחרים, ועוד שהרוקח נקט בלשון "עיכוב" כלפי הפרקים שנהגו לאמרם, ועוד שכתב הבנימין זאב ש"כך נהגו" ומשמע שנהגו בדילוגים אלו לברך ומנלן לשנות המנהג ועדיין לברך.
(ז) אלא דנראה לענ"ד פתרון כדלקמן, דהנה הרמ"א (שם תכב,ב) כתב ע"פ המרדכי דיש לחוש לכתחילה לשיטות הרא' שיחיד לא מברך על הלל דר"ח וז"ל "יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור", וכתב המ"ב (טז) ע"פ המג"א (ו) ועוד בזה"ל "ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל וכתבו עוד דאם הוא באמצע פסוקי דזמרה יש לו להפסיק לקרות הלל עם הצבור (שער הציון: והכי עדיף טפי, שיוצא בזה גם דעת הרמב"ם דס"ל דבראש חדש אין לקרות בברכה בשום גווני) ואין זה הפסק דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת, מיהו לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף, ויוצא במה שכבר בירך ברוך שאמר בתחלה וברכת ישתבח בסוף (והמג"א למד כן מ"הגדת פסח", ר"ל מהטור בסימן בסימן ת"פ בשם ה"ר כהן שלא היה חותם בהלל ביהללוך בא"י אלא היה חותם אחר נשמת "כי למה יחתום ב' פעמים בענין אחד", מחצה"ש), וכל זה בהלל דר"ח שיש פוסקים דאין לברך עליו אבל בימים שגומרים את ההלל דאז חייב הוא בברכה לכו"ע אין לו לומר באמצע פסוקי דזמרה שלא יפסיד הברכות".
הנה ע"פ המג"א והמ"ב נוכל לומר דמי שאכן אין ביכולתו לומר כל החצי ההלל יוכל להוסיף מעט הפרקים שאומר בתוך פסד"ז, כמו המאחר לתפילה במג"א ומ"ב ומרוויח גם שברכות ברוך שאמר וישתבח עולות לו על זה כמבואר במ"ב, ויסוד הדבר שחלקים גדולים מפסד"ז שנוהגים בימינו התווספו בתקופת הגאונים והראשונים כמבואר בטור וב"י בסימן נ"א, וכמש"כ בנשמת אדם (א,כ,א) בפשטות "דאטו הרוצה להוסיף איזה מזמור דאסור ומכל שכן פסוק שמע ישראל וכן אמן מותר לענות" עיי"ש (ועיין גם פסק"ת נא,א), וכמו שנהגו בשבת להוסיף מזמור שיר וה' מלך (עיין בב"י שם) ולמנהג אשכנז להוסיף את כל מזמורי השבת לאחר ברוך שאמר.
[ויש במקצת להעיר שכתב ברשימות שיעורים (ברכות יד.) שהגר"ח חלק על המג"א דבפסוקי דזמרא "החפצא של המצוה הוי קריאת פסוקי כתובים.. משא"כ הלל דהוי חפצא דשירה ושבח.. ומשו"ה אין ברכת ברוך שאמר ששייכת לחפצא דפסוקי דזמרה פוטרת הלל, עכ"ד הגר"ח" אך כתב הגרי"ד דהיוצא משיטת ר"ת דברכת פסוקי דזמרה פוטרת את ברכת חצי הלל אבל לא את הברכה של הלל שלם וכן מבואר בתשובת רש"י במחזור ויטרי (עיי"ש בכל זה). עוד יש לציין למש"כ בכה"ח סקל"ח על דברי המג"א שדעת האר"י לא היתה נוחה "בסברות אלו לומר דברים שלא כסדרן" (ועל פניו יש לכאורה לחלק בין לכתחילה ובדיעבד)].
(ח) ובנוגע להעדפת המזמורים בחוסר זמן יש לומר דיש להעדיף ב' הראשונים דבהם אף פוסק לא כתב לדלג וכן מבואר במסכת סופרים דהם החשובים, וכן כתב הביאור הלכה להדיא שאין לדלג ההתחלה, ולאחר מכן להעדיף המזמורים שלא מצינו שכתב בהם פוסק שמדלגים כלומר 'ה' זכרנו יברך' ו'מן המצר' עד הסוף, ואח"כ יש לכאורה להעדיף דילוג הרמב"ם מאשר דילוג אחר שהוא מעמודי ההוראה ורק אח"כ להוסיף שאר הפרקים, ובנוגע לשאלה של מיקום אמירת ההלל בתוך פסדו"ז, נראה כך, דאם מדובר שאין לו סידור ואין לו בעיה של זמן אלא רק אומר מזכרונו אזי יש לכאורה לדחות את אמירת הפרקים (שזוכר מתוך ההלל) סמוך לישתבח דיש להעדיף הנהוג קודם, ואם מדובר שיש לו סידור אלא דיש לו לחץ של זמן, וכנראה בכל אופן מקצר הוא גם באמירת פסדו"ז, יש להמליץ שיאמר ב' פרקים הראשונים של ההלל סמוך לסיום 'הללויה'.
ותרתי רבות בספרים למצוא התייחסות לשאלות הנ"ל, ולא מצאתי, והנלענ"ד כתבתי.