חיי אישות בעת מלחמה
כ"ח תשרי תשפ"ד
האם תשמיש בזמן מלחמה מותר?
מותר לשמש בעת מלחמה (ציץ אליעזר ע"פ כנה"ג, וכן נראה ע"פ מעל י' סניפים להקל המוזכרים גם באשל אברהם בוטשאטש ובשער הציון, ודלא כנראה על פניו ברמ"א לאסור) וקירבה כזו אף עשויה לתת הרבה כוח והרבה בריאות ויציבות והיא טובה ונכונה בעת זאת (מכון פוע"ה).
(א) בתחילה נביא עיקרי הדינים הכלליים לגבי תשמיש בעת רעב, דהנה שנינו בגמ' תענית יא. "אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר ברעב פדך ממות מרעב מיבעי ליה אלא הכי קאמר בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה. אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון". פירש רש"י דטעם האיסור דצריך לנהוג צער בעצמו, וז"ל "אסור לשמש..דצריך אדם לנהוג צער בעצמו. חסוכי בנים.. שלא קיימו פריה ורביה", וז"ל הרמב"ם (תעניות ג,ח) "וכל מי שקיים מצות פריה ורביה אסור לו לשמש מטתו בשני רעבון".
הקשו התוס' דהרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היתה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון, ותרצו דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו. על פניו דבריהם מוקשים כיוון שריש לקיש נקט לשון 'אסור לאדם' וכיצד יש לומר דזה מידת חסידות. הרא"ש תירץ קושייתם באופן אחר דבמקום שהיו דרים יעקב ובניו לא היה רעב ומשמע דלא ס"ל כתירוץ התוס', ועיין גם בריטב"א, ובב"י (תקע"ד) האריך בשם הרא"ם והר"ן, וסיים שם "ולי נראה שקודם מתן תורה לא הוה מיתסר לשמש בשני רעבון והא דמייתי מוליוסף יולד שני בנים וגו' אסמכתא בעלמא הוא ומיתורא דבטרם תבוא שנת הרעב דייק ליה דאחר שבא שנת הרעב אסור לשמש אחר שניתנה תורה ותדע שכן הוא דהא חשוכי בנים משמשים מטותיהם בשני בצורת ויוסף קודם שנולדו לו שני בנים חשוך בנים היה ומותר היה לו לשמש אפילו אם היו שני רעבון". הט"ז (תקעד,ב) כתב שדברי התוס' עיקר דיוסף נהג מדת חסידות מסברא דנפשיה וכוונת הגמ' שאנו רואין שהכתוב זכר מדה זו בתורה שלנו ש"מ דקבעו לדבר זה חובה שנלמוד מיוסף ממתן תורה ואילך ממילא הוה דבר זה נתחדש ממתן תורה ואילך כמו שאר מצוה, ולענ"ד לדבריו עיקר דברי התוס' חסרים מן הספר.
(ב) שנינו בירושלמי (תענית א,ו) בענין זה "תני בשם רבי יהודה תאיבי בנים משמשין מטותיהם אמר רבי יוסי ובלבד יום שטבלה", וכתבו המאירי המכתם ועוד להתנות ע"פ הירושלמי דההיתר לחשוכי בנים היינו ביום הטבילה, וכתב הב"י דאכן כן משמע בירושלמי אולם יש לתמוה דתאיבי בנים צריכים הם לשמש תמיד עד שידעו שנשותיהם מעוברות, ולכן כתב דצריך לומר דאדלעיל קאי דקאמר בשעה שאתה רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה ואתא רבי יוסי למימר דהיינו חוץ מליל טבילה שבאותו הלילה צריך לשמש אף על פי שהוא שנת רעבון, והובא פירושו בדרכ"מ (בסימן ת"מ). יש לציין שהרמב"ם (לעיל) השמיט את הירושלמי, ויש לומר שלמד דמכך שהבבלי לא התנה כן לא ס"ל כן (וראה לקמן).
וז"ל השו"ע (תקעד,ד) כפי שכתב בב"י "מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון ואסור לשמש בו מטתו חוץ מליל טבילה, ולחשוכי בנים מותר" וכתב הרמ"א "וע"ל סימן ר"מ סעיף י"ב" – שם קיצר המחבר בזה הלשון "אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים" וכתב הרמ"א "וע"ל סי' תקע"ד ס"ד, והוא הדין בשאר צרות, שהם כרעבון". המג"א (תקעד,ה) כתב על הב"י דהוא דוחק גדול לפרש 'ובלבד' כמו חוץ דהל"ל מלבד יום שטבלה ועוד דהתוס' ועוד רא' הקשו היאך נולדה יוכבד וכו' והל"ל בפשיטות דליל טבילה הוי וכמ"ש בשל"ה ע"פ השו"ע, לכן ביאר דס"ל לרבי יוסי דאף חשוכי בנים אין מותרים לשמש אלא בליל טבילה דס"ל דאין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה וכ"כ האגודה בפירוש הירושלמי ופסק כוותיה, אך סיים המג"א דמיהו מפשט גמ' דידן והפוסקים משמע דחשוכי בנים משמשין לעולם דלא קי"ל כרבי יוסי אבל להתיר בליל טבילה אין לו שורש וענף וכ"מ בכל הפוסקים שלא כתבו היתר זה ודלא כשו"ע. בנהר שלום כתב דכיון דלתוס' ליכא אלא מדת חסידות שלא לשמש בשני רעבון - בליל טבילה מיהא יש לסמוך עלייהו, והביא דבריו במ"ב (יא) וסיים "ובפרט אם אינו שנת רעבון אלא שאר צרות בודאי יש לסמוך להקל בליל טבילה".
(ג) בנידון האם ההיתר לחשוכי בנים לגמרי או שלא קיימו פריה ורביה, מלשון רש"י ורמב"ם מוכח דההיתר שלא קיימו פריה ורביה, אולם דעת רבי יהונתן מלוניל שהכוונה בהיתר היינו למי שאין לו בנים כלל, ולא מצאתי כן בשא"ר, אכן הט"ז (תקעד,ב) הכריח כן מדיליה "דלאו בקיום פ"ו תליא מלתא דהא אמרו לישנא דחשוכי בנים דמשמע דאין לו בנים לגמרי דאל"כ הל"ל ומי שלא קיים פ"ו מותר אלא ודאי דלא התירו אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי וזה צער גדול". המ"ב (רמ,מז) פסק דלא כט"ז.
(ד) לדין האחרון ברמ"א (בסימן ר"מ) דה"ה שאר צרות צוין דמקורו בירושלמי, ונראה כוונתו לתחילת הגמ' (שם) "ר' יודה בר פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה, מ"ט ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה מ"ט צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, א"ר חייה בר בא למשפחותיהם יצאו מן התיבה ע"י ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה תדע לך שהוא כן דתנינן חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן חם יצא מפוחם כלב יצא מפורצם בתשמישו עורב יצא משונה מן הבריות". א"כ על פניו בבואנו לדון האם בשעת מלחמה רחמנא ליצלן יש לאסור ע"פ הרמ"א, וכן משמע סתימת המ"ב שהיקל בשעת צרות רק בליל טבילה, וכן משמעות ערוה"ש שהביא לשון הרמ"א ללא חולק.
אלא דמצינו כמה פוסקים שחולקים זה, דעת הכנה"ג להקל בשאר צרות ע"פ ג' סניפים עיקריים, א' דעת התוס' דגם בשנת רעבון הוא רק מדת חסידות, ב' הירושלמי דיבר על צרות דומיא דרעבון דווקא, ג' נשמע דתלמוד שלנו חלוק עם הירושלמי ולא הזכיר שאר צרות, והובאו דבריו בקצרה בשע"ת (תקעד,א וכן לקמן בשער הציון). עוד כתב השע"ת בשם הדברי דוד לט"ז (פרשת מקץ) שכתב דדוקא תשמיש לתענוג בעלמא אסור אבל לקיום המין או דיצרו תקיף עליו ויש חשש השחתת זרע אין איסור ודבר זה בכלל חשוכי בנים אלא דמלתא דפסיקא נקט (והביאו בא"ר ומזה תמה על מש"כ הט"ז על השו"ע דאפילו לא קיים פ"ו אסור). עוד כתב דקצת צ"ע דמצות עונה דאורייתא ואע"ג שאסרו בשני רעבון היינו דמעיקרא סברה וקיבלה אדעתא דהכי דבזמן האיסור יהיה פורש ממנה משא"כ דעכ"פ ספיקא הוי אם קיבלה אנפשה ע"ד כן ובפרט לפי הכנה"ג אין להחמיר כ"כ, וכתב דלכן נראה דגם בליל טבילה דמחמיר המג"א המורה להקל בשני רעבון אין מזניחין אותו, ומכ"ש בשאר צרות (וכדפסק המ"ב הובא לעיל), וכתב גם בשם השבו"י דכיון שהוא ממידת חסידות אפשר דבמקום חשש שאם לא ישמש יבוא לדבר עבירה או אם אשתו משתוקקת אליו אפשר דמותר לשמש. ז"ל השער הציון (ח) על מש"כ במשנ"ב להתיר בליל טבילה בשאר צרות "דשאר צרות לא נזכר בגמרא רק מקורו מירושלמי ושם לא נזכר בלשון איסור, ואפשר דהוא רק מדת חסידות בעלמא ועיין שם (בכנה"ג) שמצדד עוד דדוקא בצרות שהם דומיא דרעבון כגון שדפון וירקון וכדומה אבל לא בשאר צרות", וז"ל המשנ"ב בסימן רמ (מו) גבי רעבון "ואם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע כתב א"ר בשם ספר דברי דוד בסימן תקע"ד להקל וכ"כ בספר בית מאיר לאה"ע". א"כ מצינו כמה סברות להקל בכנה"ג שע"ת ושער הציון במה שכתב הרמ"א דה"ה שאר צרות א' סמכינן על התוס' דאף ברעב הוא מידת חסידות, ב' הירושלמי לא נקט לשון איסור, ג' אפשר דדווקא צרות שהם דומיא דרעבון כמו שדפון וירקון ד' אפשר דלא סבלה וקיבלה האשה את האיסור אלא לענין רעבון. ה' היתר כללי במקרה של השתוקקות וחשש להשחתת זרע ואף בשעת רעבון.
(ה) וכשנקרב לדברי הא"א בוטשאטש (סימן ר"מ) נראה שהדברים אף יותר בהירים, דדן שם אודות הצרה שהיו שובים אנשי הצבא אם להחשיבה כרעבון ע"פ הרמ"א וכתב להתיר ע"י סניפים רבים ונמנה עיקרי הסעיפים השייכים גם גבי נידוננו ושלא הוזכרו עד עתה, א' אם נאסור בזה תרבה הפרישות עד אופן שהיה בגדר גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה ויהיה חשש בזה של מכשולות ועוונות על ח"ו. ב' אין לדון רק לפי העיר או הכפר ההוא בפרט. ג' אותם שהם כבר בשבי כבר הם בהיסח הדעת מלבקש תחבולה עליהם. ד' אין לדמות לרעבון רק צרה כללית לאנשים ונשים וטף כעין רעבון ועל כל פנים כשרוב בני המקום ההוא הם בצרה. ה' בדרבנן שומעין להקל ובפרט שיש בזה דררא דעונה דמן התורה הק', וגם כשאומרת שמוחלת כתבו הפוסקים שחוששין שמשום בושה אומרת כן, והגם שיש כח ביד רבנן לאפקועי מצוה דאורייתא בשב ולא תעשה כידוע, אין זה כי אם כשהתקנה דרבנן ברורה בזה כיום מה שאין כן כל שיש לצדד בספיקות הרי ספק דרבנן לקולא, והרי התקנה כדליתה בזה בודאי, וקם ליה ספק דאורייתא לחומרא. ו' הכרע יש בזה גם מצד מנהג עם בני ישראל שלא נמצא מי שיזהיר למוחזקים שיצייתו או מי שיהיה נזהר בזה בין הלומדים גם בערים ששם השבי ממש ובעת השבי. עוד הוסיף בראיות שבשאר צרות לא אמרינן האיסור וכתב להוכיח מלידת משה "עד שלא ישאר בזה גם בחינת מדת חסידות", עיי"ש שגם האריך בכל מעשה מרים עמרם ויוכבד. יש לציין שלמעשה לא ברור במסקנת האא"ב האם מתיר גם שלא בליל טבילה. עוד יש להביא שכתב בערך לחם (רמ) "ויש אומרים דהוא הדין לשאר צרות כרעבון ולא נהגו כן".
(ו) בציץ אליעזר (יג,כא) האריך בסוגיה זו גבי תשמיש בזמן מלחמת יום הכפורים, והעלה להתיר וכתב שגם אין בזה משום מידת חסידות, ובראשית הדברים הביא דברי הפוסקים והמ"ב דלעיל דלפי התוס' הוי רק מדת חסידות וציין גם ליצרו מתגבר עליו שכתב המ"ב דמקורו בשבות יעקב. עוד כתב לדון בלשון הרמ"א "שהם כרעבון" ומדוע לא הסתפק רק 'וה"ה בשאר צרות' והך הוספה של 'שהם כרעבון' ניתן לפרש שבאים לגרוע ולומר דבעינן דוקא בדומה לסוג רעבון, ואכן נחלקו בזה המפרשים, דדעת העולת תמיד 'שהם כרעבון פירוש כגון אלו שביאר המחבר לקמן בהלכות תענית סימן תקע"ו שגוזרין עליהם תענית' ושם מצינו ביניהם גם כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל וא"כ מוכח שפירש כוונת הרמ"א שגם על זמן מלחמה ישנו האיסור הזה, אולם דעת הכנה"ג הלשון 'שהם כרעבון' מורה שדוקא בשאר צרות שהן דומות לרעבון, דהירו' לא אסר בכל הצרות שמתענין עליהם כרעבון אלא דוקא צרות דומיא דרעב כגון על הירקון על השדפון ועל החסיל והארבה והמזונות שכל אלו דמו לרעבון, וזאת הדעה בעוד כמה מגדולי המפרשים, והביא לשון כנה"ג (הנ"ל) שכתב "אפילו תימא דאנן האידנא נהגינן איסור לשמש מן הדין או מחמת מדת חסידות, מסתיין שנהוג כן בשני רעבון שמצינו איסור מפורש בתלמוד דידן אבל בשאר צרות שלא מצינו איסורו מפורש בתלמוד שלנו אע"פ שנמצא כן בירושלמי אנן אתלמודא דידן סמכינן". עוד הוסיף הצי"א ב' נקודות נוספות, דיש להביא ראיה דבמלחמה מותר תשמיש מדברי הגמ' בעירובין דף ס"ג דאיתא 'לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה וכו' וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן אסורין בתשמיש המטה' הרי שאע"פ שהיתה שעת מלחמה בכל זאת לא נאסרו אז בתשמיש אלא מפני שארון ושכינה היו שרוין שלא במקומן, אבל משום המלחמה גופה לא נאסרו בתשמיש, ועוד דדעת הריטב"א ומעיל צדקה בשם מפרשים דאין טעם האיסור בשעת רעבון כפי שכתב רש"י משום שיש צער בעולם, אלא משום שהמשמש רעב מוליד בנים חלושי המזג שאינן בר קיימא, וזה אינו שייך במלחמה, וכתב דלפ"ז נצטרך לומר שמחולקים בזה הבבלי והירושלמי, דבירושלמי הא כתוב בלשון 'בחסר ובכפן גלמוד' בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה, ומשמע שהנימוק הוא בשביל השתתפות בצער העולם, אך לפי הבבלי הוא ענין ספציפי ברעב.
(ז) עוד מצינו בספר דור המלקטים (או"ח סימן רמ) שכתבו להתיר בזמן מלחמת לבנון השניה בשם הגרח"ק, הגר"א נבנצאל ושבט הקהתי, ועיין גם גם במאמר של הרב שמואל דוד בתחומין (יב 222), ובאנצי' הלכתית רפואית (ד' 670).
(ח) איברא דמצינו בדרכי טהרה (סוף פרק כג) שכתב שאין לאדם לשמש מיטתו בזמן שהציבור שרוי במלחמה וכד' "אע"פ שהוא אינו נפגע מכך ישירות" אך התיר במקרה שחושש להוצאת זרע לבטלה או שחושש להרהור באשה אחרת וכן פסק להקל בליל טבילה בשאר צרות שאינן רעבון, אולם בהערה כתב להתיר גבי מלחמת לבנון השניה "כי זה לא כלל העם", ובדור המלקטים (שם) בשם הגר"ד כהן זצ"ל ג"כ לאסור במלחמה, וכן אסר הרב אליהו אלחרר (אסיא פא-פב) 'בימי הקסאמים בשדרות (תשס"ז)' – "שבכל יום כמעט נפגעים בתים ונפצעים ואף נהרגים תושבים ואין נראה כרגע פתרון לבעיה יש מקום לדון את המצב כשעת צרה לישראל ויוצא א"כ לדברי הפוסקים הנ"ל שבעל נפש שיש לו בנים יש לו להחמיר בפרט לדעת מרן השו"ע כנ"ל שלא לשמש מיטתו" פרט לליל טבילה או בחשש לעבירה וכיו"ב.
אלא דנשוב לראשית הדברים ונראה שההיתר סמוך ובנוי בסניפים רבים להקל בשער הציון בשם כנה"ג א"א בוטשאטש וצי"א, ולענ"ד בראשם דברי כנה"ג הנ"ל, וכן מילותיו של אא"ב "בדרבנן שומעין להקל ובפרט שיש בזה דררא דעונה דמן התורה.. כל שיש לצדד בספיקות הרי ספק דרבנן לקולא". עוד נראה לענ"ד דיש להוסיף שבימינו תחום חקר בריאות הנפש התפתח ומגלה לנו עולם (קטן) ומלואו, ועד כמה יש להשתדל לשמור על רוגע במיוחד בתקופות לחץ וחרדה והדברים נוגעים עד בריאותו השלימה של האדם ואכמ"ל.
(ט) וז"ל 'הנחיות בענייני טהרה ואישות בעת מלחמה' שפרסמו מכון פוע"ה במרשתת (בתאריך כ"ד בתשרי התשפ"ד לאחר פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל') "וההוראה ההלכתית המקובלת היא שבהחלט מותר לקיים יחסי אישות במצב זה (קל וחומר כשמדובר בזמן 'ליל טבילה' או בזוג שטרם זכה לבן ולבת). יש לציין שמבחינה נפשית וזוגית בעת קושי וטלטלה כזו, קירבה כזו עשויה לתת הרבה כוח והרבה בריאות ויציבות, והיא טובה ונכונה בעת זאת. בני זוג שמרגישים קושי לקיים יחסי אישות במצב זה בוודאי מותרים להימנע מכך בהסכמה משותפת (מכל מקום נראה שזוג שעוד לא זכו לבן ולבת מן הנכון שלא יימנעו מקיום יחסי אישות, בפרט בימים בהם הסיכוי להיכנס להריון גבוה יותר).