ימי המתנה לפני הפסק טהרה לאשכנזים ודין נשות אנשי מילואים
ו' חשון תשפ"ה
בנוגע לשאלה בימי המלחמה האם ניתן להקל בימי ההמתנה לפני הפסק טהרה לנשות אנשי מילואים אשכנזים המגוייסים לשבועות רבים, הנה יש להקדים, שאכן מנהג האשכנזים (תה"ד ועוד) להמתין מקבלת הווסת עד ההפסק טהרה ד' ימים ופוסקת ביום החמישי, בין אם שימשו לפני קבלת הוסת ובין אם לא, ואין לשנות (רמ"א) ופורץ גדר ישכנו נחש (רמ"א ע"פ המקו"ח ועוד), אולם מצאנו מקרים רבים בהם הקלו הפוסקים לספור מיום ד' כגון לאחר בעילת מצוה (ט"ז), או שהייתה ממילא אסורה בנדה שמפסיקה בטהרה מיד (ט"ז ודגו"מ), ועוד דנו הפוסקים להקל לצורך פריה ורביה (דברי מלכיאל ועוד ואכמ"ל) ועוד נידונים נוספים, ואף יש מי שהיקל (ב"ח) כאשר בעלה אינה בעיר, רוב הפוסקים (ט"ז ש"ך ועוד) חלקו עליו, ומצינו שהשל"ה היקל להקדים ההפסק ביום בשביל שלא תהיה הטבילה בליל שבת שאחר יום טוב ונמצאת החפיפה מתרחקת מהטבילה, והתיר אפילו ששימשה לפני קבלת הווסת (סד"ט) וסומכים בכך על שיטות ראשונים חשובים המקילים בחשבון ימי ההמתנה (רמב"ם ראב"ד ועוד), ועפ"ז למדו האחרונים להקל בכל צורך גדול (ערוה"ש) או באם יש עוד צד להקל (חוט שני), ולמעשה ע"פ השל"ה יש מי שהיקל (דברי מלכיאל) במקרה שהבעל צריך ליסוע ולולא הקדמת יום יידחה החיבור כמה לימים, ויש מי שהיקל כן רק באופן חד פעמי בקיץ (אג"מ), ובעיקר הדין נשמע מהשל"ה שיודה כן להקל אף בשביל להימנע בדחיית יום אחד של החיבור, שהרי לא כתב השל"ה שתידחה הטבילה ביום אחד למוצ"ש, שמע מינה שדחיית הטבילה והחיבור נדחית מפני חומרת ביה"ש דהרמ"א (שם), ואף שיש שהתנו להקל כן רק בלא שימשה לפני הווסת (גריש"א ולבוש מרדכי) ויש מי שכתב להחמיר ביוצא לדרך דלא כנט"ג בדעת האג"מ (מראה יחזקאל), אעפ"כ נראה שיש לפסוק כמקילים בכה"ג "כי אצלנו יש בזה הרבה חומרות שעשו כל הנשים לספק זבות, וכן שחששו שמא תשמש ביה"ש ואיכא טובא ספיקי" (דברי מלכיאל) ודין זה דהרמ"א להחמיר שמא שימשו בין השמשות לכל היותר הוא איסור דרבנן (אם לא - מנהג אשכנז דרבנן) בפרט בנידון דידן שיש בו מצוה של חיזוק החיילים ומשפחותיהם במלחמת מצוה מתמשכת והוא צורך גדול (ע"פ ערוה"ש הנ"ל), ומצינו גם שהקלו פוסקים (הרב יצחק עבאדי, גר"מ אליהו וספר פועה) אף להקדים יום ההפסק משום שיום הטבילה ייצא בשמחת נישואין או יום כיפור ולוּ רק בשביל שלא תתפרסם הטבילה באירוע משפחתי, ולכן נראה, במקרה שאם לא תקדים אשת איש מילואים ביום אחד את ההפסק ישנו סיכוי סביר שלא יוכלו להיות ביחד בחודש זה או יידחה החיבור למספר ימים ממושך יש להקל להקדים ההפסק ליום ד', אולם במקרה שאין המציאות ידועה ואינה יודעת מתי בעלה ישוב לביתם ומתי יצטרך לצאת בחזרה לצבא, אך אף אם תחכה יום נוסף להפסק כנראה לא "יפספסו" חודש או שבוע זה וכן בשאר מקרי ביניים וצורך כניסה להריון, אף שיש סניפים רבים לנטות לקולא להקדים ההפסק ביום וכנ"ל, אין להקל אלא ע"י שאלת רב, אולם אם זוכרים שלא שימשו ביום לפני קבלת הווסת, וגם לא תבדוק בעונה הבינונית ותאסר ממילא בתשמיש כל עוד לא תבדוק, תוכל להקדים המתנת יום אחד (ע"פ 'פותח שער', עיין בפנים), וכאן גם המקום להמליץ על דרך לקיצור ימי הדימום וזאת ע"י סחיטת לימון מידי יום מתחילת הדימום. במקרה שנאסרה מכתם ולא דם וסת יכולה בכל אופן בהיכי תמצי דלעיל להקל להמתין ד' ימים ע"י שטיפת המקום בזרם, ואם ברצונה להפסיק מיד בסיום הדימום יכולה להקל ע"י שאלת רב (ע"פ הרב רצאבי והרב רבינוביץ' שהקלו כן לכתחילה, עיין בפנים, ואם לא היה בעיר כלל יכולה להקל לכתחילה ואף בלי שטיפה, ספר פועה), ולספרדים אף לכתחילה (ע"פ טהרת הבית).
(א) שנינו במסכת נדה לג. "בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה" ולא איפשיטא הבעיה, וכתב הרא"ש (ד,א) דהלכך יש להחמיר בפולטת וסותרת יום אחד, וכן כתב תוס' (שם) בשם ר"י וראשונים רבים דבימינו אף שדין הנשים כספק זבה ולא זבה ודאי, הפסק הטהרה צריך להיות רק לאחר שהאשה טהורה מטומאת פליטת שכבת זרע, וכ"פ סמ"ג סמ"ק ועוד (ראה בב"י סימן קצ"ו סע' י"א).
הרא"ש הביא את דעת הראב"ד שלא אמרו פולטת שכבת זרע סותרת אלא לטהרות אבל לא לבעלה וכתב שכן נראית סברת רבותינו הגאונים והרי"ף שלא חששו להזכיר ענין זה אך סיים דמ"מ בעל נפש יחוש, והרא"ש דחהו דממה שהשמיטו הגאונים והרי"ף דבר זה אין ראיה לומר דסבירא להו דאינה סותרת לבעלה שהרי כמה דינים השמיט הרי"ף מדיני נדה דאע"פ שודאי הלכתא נינהו, דלפי שאינם מצויים כל כך השמיטם, והא נמי לא שכיחא כולי האי שרוב הנשים נמשכים ימי ראייתן ה' או ו' ימים ואינן צריכות לדין זה דבלאו הכי אינן מתחילות לספור קודם לזמן זה, ודחה גם את דעת ר"ת דמפרש דלא בעא רמי בר חמא אלא באשה שבא עליה זב דוקא, וגם בתה"ד (לקמן) כתב דיש להחמיר כר"י ודלא כר"ת והראב"ד "דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"ש באיסור כרת וחומרות יתירות נוהגין בו בנות ישראל בהלכות נידה".
דעת התוס' רא"ש ושא"פ הנ"ל דצריך להמתין ו' עונות, וגם לבעלה וכנ"ל, ואף הרמב"ם (איסורי ביאה ו,טז) הסכים שפולטת זכת זרע סותרת גם לבעלה אלא דהוא פסק שסותרת רק ג' עונות, דפסק כרבי אלעזר בן עזריה בגמ' שבת (פו.) וכ"ד האו"ז, אולם שא"ר הנ"ל פסקו כרבי עקיבא להחמיר שפולטת שכבת ו' עונות, וכתב הב"י שנקטינן כרוב הרא' הנ"ל ודלא כרמב"ם.
חשבון ו' העונות פירושו 72 שעות מאז התשמיש האחרון, וא"כ אשה ששימשה במוצ"ש לא תוכל לבצע הפסק טהרה ביום שלישי כי בליל רביעי טרם עברו 72 שעות ותפלוט ותסתור, וא"כ תוכל לבצע הפסק רק ביום רביעי לפני השקיעה וממילא יום חמישי הוא ראשון לז' נקיים.
וז"ל השו"ע (יו"ד קצו,יא) ע"פ הנ"ל "הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה, אם הוא תוך ו' עונות לשמושה סותרת אותו יום, לפיכך המשמשת מטתה וראתה אחר כך ופסקה, אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט, לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה, כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור עד יום ה', דקיי"ל אין שכבת זרע מסריח עד שיעברו עליו ששה עונות שלימות מעת לעת, ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ד', קודם עת שימושה במוצאי שבת, עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשמושה וסותרת, הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה {ותפסוק יום ד' לעת ערב ויום ה' עולה למניין}".
(ב) וכתב בתרומת הדשן (סימן רמה) להחמיר ולהוסיף יום אחד "ושמעתי דיש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל לספור עד יום ו' לשמושה, כגון ממוצאי שבת עד יום ו', שאם תתיר לה, שתתחיל ימי הספירה מיום ה' שכבר כלו ו' עונות שלימים ומה שתפלוט עוד אינו סותר, איכא למיחש דזימנין תשמש בין השמשות במוצאי שבת והיא תסבור דעדיין יום הוא, ונמצא יכולה להתחיל לספור ליום ד' שהוא חמישי לשימושה, ואינו כן אלא לילה היה כששמשה ונמצא דעדיין פלטה בתחילת ליל ד' דו' עונות שלימים בעינן, ולכך מחמירין עד יום ו' לשימושה ותו ליכא למיחש למידי".
בהמשך גם כתב להחמיר בשם האו"ז "דבין שמשה ובין לא שמשה סמוך לראייתה לא פלוג רבנן, דגזרינן לא שמשה אטו שמשה ביום ראייתה או יום אחד קודם ראייתה" וביאר דאע"ג דהאו"ז "מתיר להתחיל ולספור מיום ג' ואילך ואנו לא קי"ל הכי..מ"מ נקיטינן סברא" זו גם גבי החשש בין השמשות דלעיל – ד"חששא דבין השמשות חששא פשוטה, וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתא במסכת נידה, ובפ"ב דשבת (דף לד.) מייתי מתניתין דמטילין עליו חומרת שני ימים", ועוד הביא שם דעות נוספות להמתין ו' או ז' ימים (ונדחתה שיטה זו ברמב"ם ואכמ"ל), וכ"כ המהר"י קולון (שורש ל"ה) "דנשי דידהו מחמרי טובא בפולטת שכבת זרע שהחמירו לא שימשה אטו שימשה אפילו אין בעלה בעיר וגם הוסיפו משש עונות ועשו חמשה או שבעה ימים".
והב"י כתב על כל הנ"ל "וכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמרא לגבי הדין ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום חמישי ואילך ודוקא אם שימשה", ואף שאכן יש לדון ולהעמיק במקור "גזירת" תרומת הדשן, ומקורותיו וסברותיו, אך לאחר שכל הפוסקים האשכנזים כדלקמן קיבלו כל דבריו, ובעיקר שטרחו לציין שכך המנהג בכל המקומות, נדמה שביריעה קצרה זו אין צורך להאריך [ומ"מ רק לביאור דבריו במש"כ דחששא דבין השמשות חששא פשוטה וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתא וציין לגמ' בשבת ל"ד כוונתו לברייתא שם "בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים", ומה שציין לגמ' בנדה הפנה ב"ירחון האוצר – ה" עמ' רס"ט לכמה גמרות – דף ל' ע"א בדין מנין הטבילות למפלת, דף נ"ב ע"ב בדין הרואה כתם וכן דף ס"ט ע"א, ואכמ"ל וכנ"ל].
הרמ"א (שם) פסק כתה"ד "ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום אחד.. דמעתה אי אפשר לבא לידי טעות, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות. ויש נשים שנהגו להחמיר עוד להמתין עד שבעה ימים ואין טעם בדבר והמחמיר יחמיר והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה, ויש שכתבו שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה, וכל אשה שרואה, אפילו כתם, צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות". ניתן לראות בדבריו שהחמיר כב' חומרות תה"ד ועל כל אחת בפני עצמה כתב 'ויש שכתבו..וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות', והחמיר אף בכתמים, ברם בתה"ד אינו מפורש.
עוד יש לציין שהרמ"א (קצו,יג) לא קיבל גם קולת המחבר לצמצם ימי ההמתנה ע"י שטיפת המקום ע"פ הרא"ש, דכתב שם הרמ"א ע"פ הסמ"ק ועוד רא' "ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה" וסיים "והכי נהוג דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין להמתין אפילו לא שמשה כלל, כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה, כ"ש בכה"ג, וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר, ישכנו נחש ואכמ"ל לעת עתה", וכתב בדרכ"ת (צג) בשם המקור חיים (פא) דהא דכתב הרמ"א דפורץ גדר וכו' קאי גם על גזירת לא שימשה אטו שימשה וכ"כ בדה"ש (קעג), וכן נשמע מערוה"ש (ססקל"ח).
(ג) על אף כל הנ"ל ובפרט הפסקה האחרונה, מצינו בפוסקים מספר רב של מקרים בהן ניתן להקל, או בגזירת היום נוסף אטו ביה"ש או בגזירת לא שימשה אטו שימשה, או בשניהם.
1.הט"ז (ה) כתב בשם המהר"ל מפראג להקל לכלה לאחר שנאסרת בבעילת מצוה לעשות הפסק ביום הרביעי ולא גזרינן אטו ביה"ש, וכתב דנראה שטעמו דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמירו בו.
2.כתבו הט"ז (ח) והש"ך (כב) להקל במידה באמצע ז' נקיים ראתה ראייה או כתם האוסר שיכולה לספור מיד.
3.הט"ז (ז) היקל בכלה שפירסה נדה סמוך לחופתה ואפילו אחר חופתה קודם שנתייחדה עם החתן שאין ממתנת כלל דבזה ודאי לא שייך למגזר לא שמשה אטו שמשה דלא באה עדיין לכלל תשמיש כלל עמו ולמה נגזור. תוה"ש ועוד למדו בט"ז שהיקל בכל כלה. הש"ך (כ) נדמה שהחמיר בכלה אף לפני הנישואין ואפילו שהחתן אינו בעיר דלא פלוג (ר"ל הפוסקים האחרונים המחמירים שגזרו בכך, שבט הלוי) ולמעשה היקל רק "בשעת הדחק" (כגון שכבר טבחו טבוח וכיוצא בזה בענין שאי אפשר לדחות הנישואין עד שתטהר, תוה"ש). הדגו"מ כתב בדעת הש"ך שכל החומרא זה רק אם לא היתה טמאה נדה לפני כן כגון מניקה שהיתה טהורה בעת מיתת בעלה הראשון, ולולא כן יכולה להפסיק כשתוכל (ומכאן למדו בנט"ג מד/א ועוד אח' שאשה שדילגה חודש ולא טבלה ושוב ראתה יכולה למנות מיום ד'), וכמה אחרונים העירו בזה על הש"ך. במקרה דומה לנזכר נחלקו האחרונים (פת"ש טז, ערוה"ש לט) במקרה שהאשה חזרה מהמקווה אך טרם שימשו ושוב נאסרה האם צריכה ג"כ להמתין ודנו בדמיון לכלה והאם אמרינן לא פלוג, ועוד דנו האחרונים (סד"א חכ"א ועוד) במקרה שמנתה ד' וז' וכבר שימשו ונזכרה שלא מנתה ה', ואכמ"ל.
4.ברמ"א מבואר שהחמיר הכא גם בנטהרת מכתמים אולם הש"ך (כא) כתב להקל "דלא שמשה גופה גזירה רחוקה היא" וגם תרומת הדשן גופיה שכתב להחמיר היינו ברואה אבל לא בכתמים דרבנן "דאזלינן בהו בכמה דוכתי לקולא", אך אח"כ הביא שהלבוש החמיר, ומסקנת הש"ך לא ברורה להדיא, לדעת תוה"ש (יט) והאמרי ברוך מסקנתו להחמיר כלבוש, אך מהבא"ה (יד) והפת"ש (טז) עולה שלמדו שמסקנתו לקולא היכא דלא שמשה ולמנות מיום המחרת. בספר רשומי אהרן (אות לח, הובא בדור המלקטים עמ' 174) כתב בשם האג"מ להקל באשה שנאסרה משום פתיחת הקבר מבחוץ להקל לעשות ההפסק ביום ד', וראה בזמן לקמן בסיום הדברים.
5.הב"ח התיר בהמתנת ה' ימים כשבעלה שאינו בעיר. בתה"ד בשאלה מבואר שמדובר אף שבעלה אינו בעיר, אולם הב"ח רצה ללמוד מכך שבתשובה לא חידד זאת וגם ברמ"א לא הזכיר נקודה זאת, דיש להקל כאשר בעלה אינו בעיר – "דדוקא כשבעלה עמה בעיר איכא לגזור לא שימשה אטו שימשה אבל אם אין בעלה בעיר יש להקל.. דכיון דמורין לה שהיתר זה אינו אלא לפי שאין בעלה בעיר לא תבוא להקל גם כשבעלה בעיר.. והכי נקטינן שלא להחמיר כל כך בחומרות יתירות", אולם הט"ז (ז) כתב דאשתמיטתיה תשובת מהרי"ק (שורש ל"ה) שכתב להדיא שנהגו להחמיר אפילו שאין בעלה בעיר "ומי יחלוק על המנהג", וגם דעת הש"ך (כ) כתב להחמיר ומה שבתוכן התשובה לא הזכיר תה"ד דאפילו אינו בעיר, הא ידוע שתה"ד כתב השאלות בעצמו ובוודאי כוונתו היתה גם לזה (אלא דלפ"ז אדרבה יש יותר להוכיח מהגהת הרמ"א שלא זאת ויש לעיין), וסיים שכך המנהג, וכ"פ החכ"א ומרבית הפוסקים ואכמ"ל.
(ד) המשותף לקולות 1 (בתולים) ו-4 (כתמים ופתיחת קבר מבחוץ) ששורש האיסור אשה לבעלה בהן הוא מדרבנן, ובמקרים 2 (ראתה באמצע ז"נ) ו3 (כלה) לא שייך בהן כלל "שימשה" וממילא גם אין להחמיר בהן כלל ב"לא שימשה אטו שימשה". סברת הב"ח (5) גבי אינה בעיר, על פניו, במקורה מוסכמת גם על שאר האח' דהא גם הם היקלו בראתה בז"נ וכתם שגם בהם לא שייך "שימשה" וממילא גם לא "אטו", אלא דסברי כנראה דלא פלוג וגם דאזלינן בתר המנהג.
6.בשל"ה מצינו קולא מכיוון אחר, והביאוהו בתוה"ש (כ) ורבים מהאחרונים שכתב להקל באטו ביה"ש ולעשות הפסק ביום ד' לראייה ולא ה' במקרה שאם תפסיק ביום ה' תצא הטבילה בליל שבת שאחר יום טוב ונמצא החפיפה מתרחקת מהטבילה, דלולא כן יימצא שאנו "מחמירין חומרא על חומרא" (ר"ל אטו ביה"ש ולא שימשה אטו שימשה) וחומרא זו "אתי לידי קולא" ולכן "מוטב שיניח חומרא הנ"ל כדי לקרב החפיפה לטבילה ותטבול בליל יום טוב", וביאר תוה"ש סברתו דאף דאין לשנות המנהג מ"מ "היכי דיש צד להקל בלא שמשה אין להחמיר" ובצירוף שיטת "גדולי פוסקים" (רמב"ם ואו"ז) דס"ל דאף בשמשה אין סותרת למה שפולטת אחר שלש עונות. תוה"ש למד שהשל"ה מדבר היכא דלא שימשה לפני קבלת הווסת, וכח הקולא נראה שמגיע ממקום אחר מהקולות עד עתה, ושורשו בעוצמת החומרא, או ליתר דיוק ה"חומרא על חומרא", שאין בכח לדחותה ענין אחר (ולהביא לידי קולא), ומה שתופס גם תשומת הלב בדברי תוה"ש, מה שסמך על שיטת הרמב"ם גבי ג' עונות.
הסד"ט (מב) כתב דבמקרה דהשל"ה יש להתיר אף במקרה ששימשה (וישנה רק חומרא אחת והיא אטו ביה"ש ולשיטתו נדחית בעצמה, הגם שאינה 'חומרא על חומרא') דחשש ביה"ש "חומרא יתירה" ועוד צירף דעת הרמב"ם הנ"ל, והוסיף אגב אורחא לסמוך אף על שיטות הראב"ד ור"ת [לכן אף אם לא המתינה אלא ג' עונות בלא עונת התשמיש והתחילה לספור ז"נ וטבלה ושמשה, דאינה צריכה לספור עוד תשלום הימים שהקדימה למנות ולטבול שנית, דיש לסמוך בדיעבד על הרמב"ם וסיעתו, ועל שיטות הר"ת והראב"ד דאין פולטת שכבת זרע סותר לבעלה, אך למסקנה כתב לדחות זאת משום "דלדעת הפוסקים דמצריכים ו' עונות מדאורייתא הוא"]. הפת"ש (טו) הביא דבריו להקל בנידון דהשל"ה אף בשימשה, וכ"ד החכ"א (קיז,ב) [ואף שגם האג"מ (יו"ד ד, יז סקכ"ד) כתב "מסתבר שיש להתיר כהסדרי טהרה" יש לעיין במסקנת דבריו שם].
וז"ל ערוה"ש (מ) בהביאו נידון דהשל"ה שהיקל גם כסד"ט דאף בשימשה "כיון דכל אלו הם חומרות יתירות אלא שנהגו כן לכן לפעמים מצינו שלאיזה צורך הקילו בזה.. ויש מי שכתב דבנדון כזה אף בשמשה יש להתיר למנות מיום ה'" והוסיף "ודון מינה ומינה לשארי דברים שיש בהם צורך גדול ביכולתה למנות מיום ה' לראייתה ולשימושה". ערוה"ש א"כ על פניו לכל "צורך גדול" והסברא מכך מכל שכל אלו זה "חומרות יתירות" ומה שהחמירו בהם זה משום המנהג, וכעי"ז כתב בחוט שני (קצו;טז,טז) "אם יש עוד צד להקל מקילין להתחיל למנות מיום ה' לראייתה וכגון" המקרה דהשל"ה (אך לא מבואר בדבריו אי דווקא בלא שימשה), ויש לדון לדברי החוט שני, האם דעת הב"ח גבי בעלה שאינו בעיר מספיק כדי להיות 'צד להקל' בכדי להקל בכה"ג.
(ה) 7.והנה בדברי מלכיאל (ה,קב ב,נז) כתב ע"פ השל"ה להקל "אף בשאר שעה"ד ומקום מצוה.. דהיכא שמצינו שהקילו במנהג שבשעה"ד או במקום מצוה" וכן במקום שמצינו שהקילו היכא דלא שייך טעם התקנה שוב יכולים אנו ללמוד מזה להקל במקום דלא שייכא התקנה, ולכן בנידון ש"באים רוב האנשים מעסקם לביתם רק על שבת קודש.. ראוי להקל שתפסוק בטהרה ביום ד' לראייתה אף בשמשה.. וגם אנוכי מורה לפעמים להקל במקום שיש דבר מצוה, ובפרט בעת הזאת שנתרבו קלי הדעת ויקשה עליהם להמתין הרבה, ובפרט כי אצלינו יש בזה הרבה חומרות שעשו כל הנשים לספק זבות, וכן שחששו שמא תשמש ביה"ש ואיכא טובא ספיקי".
וכעי"ז ע"פ השל"ה כתב האג"מ (שם סקכ"ג) בנידון שהבעל נמצא "במקום הנופש" רק מיום שישי עד יום ב' בבוקר שצריך אז לחזור לעיר לעבודתו, ואם תפסוק בטהרה ביום החמישי תצא הטבילה ביום שני, דיש להקל ע"פ השל"ה להפסיק ביום הרביעי לראייתה דהיינו יום א' וכך יספיק הבעל להיות עמה (לפני שנוסע לד' ימים [בלבד]), וזה כאמור ע"פ השל"ה הנ"ל "שגם זה יש להחשיב שעת הדחק" ולעשות כשל"ה, והוכיח גם בנידון דהשל"ה גופא ד"אם לא היה איכפת לן על מה שיתאחר עוד יום ויומיים הא אין לנו להתיר בשביל זה, דהרי יכולה לדחות טבילתה עד אחר שבת ותעשה חפיפה סמוך לטבילה, אלא הוא משום איחור הטבילה ויצטער הבעל ביום יתר" וכתב דא"כ כל שכן כשיהיה הבעל מוכרח להמתין ג' וד' ימים כשלא תטבול שלשל"ה יש להתיר, וסיים "אבל מ"מ מסתבר שהוא רק כשנזדמן פעם אחד, ולא כשנזדמן כן עוד פעם בקיץ זה, דיהיה נראה זה כקביעות ובטול החומרא שזה אי אפשר". העולה מהאג"מ שמותר באופן חד פעמי להקדים ליום ד' אם יגרום לבעל לחכות ארבעה ימים נוספים לחיבור.
במשמרת הטהרה (ט,טו) הביא את הדברי מלכיאל להקל "אם בעלה בא מן הדרך לאחר העדרו זמן רב ויש חשש מכשול או כגון שחוזר רק לליל שבת מעסקיו" (וכאמור מבואר להדיא בדבריו שהיקל גם בשימשה), והביא שדעת הלבוש מרדכי והגריש"א להקל דווקא בדלא שימשה סמוך לפני קבלת הווסת.
כאן אולי היה גם המקום להרחיב במש"כ שם בדברי מלכיאל להתיר לקצר יום גם לצורך מצוה של פו"ר, במקרה שאם הזוג ממתין ה' ימים להפסק הביוץ חל לפני הטבילה, והאריכו בזה פוסקים רבים, וראה מראה מקומות בנט"ג (מג,יח) וספר פועה (שם הע' 13).
8.עוד כתב במשמרת הטהרה כתב בשם המראה יחזקאל דאין להתיר לעשות כן ביוצא לדרך (וכ"ד טהרת ישראל סע' ע"ד דפורץ גדר בזה), דהיינו שאם לא תקדים ייצא לדרך בלי שיהיה עמה, אולם י"ל שהאג"מ יחלוק בכה"ג דיוצא לדרך דכיוון שדיבר על "צער הבעל" ולא גרע צער הבעל מלצאת לדרך שהם אסורים מאשר לחכות ד' ימים, ואכן בנטעי גבריאל (מג,יט) נראה דלמד כן באג"מ להקל ביוצא לדרך (וכתב שכן דעת טה"ב, טהרה כהלכה, ושבט הלוי – אך עיין שם באחרון דנראה שהיקל רק ע"י שאלת חכם ובדלא שימשה), אף שדעת הנט"ג עצמו שלא להקל בכלל בנידון דשל"ה משום שאין הנשים יודעות לחלק. [עוד יש לציין לס"ק הבא באג"מ שם שנטה לחומרא במקרה באשה שזמן טבילתה לפי הפסק ביום ה' ייצא בליל שבת שאין לידה מקווה, דעדיף שתטבול ביום שישי ובדיקת יום ד' תהיה רק בשביל לעשות את הטבילת יום שישי כיום ח', ועכ"פ תעשה "עצה זו לכתחילה" בדלא שימשה, ומחד לא סמך בכה"ג להקדים ליום ד', אך נראה בדבריו שמעיקר הדין בלא שימשה כן יכולה]. 9.עוד כתב שם בנט"ג להקל בשם שו"ת נהרי אפרסמון (סי' ל"ז) באשה כשחל ליל טבילתה בעונת הוסת ואם תמתין רק ד' ימים לא יחול כן שמותרת לפסוק בטהרה ביום ד' כשלא שמשה, אך הנט"ג כתב שקיבל שלמעשה אין להקל בלי שאלת חכם, ובספר פועה (שם הע' 18) סתמו לקולא בנידון זה דנהרי אפרסמון.
(ו) 10.כהמשך להנ"ל יש להביא את דבריו של הרב יצחק עבאדי מתלמידיו המובהקים של הרב אהרן קוטלר שכתב (אור יצחק – הלכות נדה – סימן ל"א) להקל לאשה שאם תפסיק ביום ה' תחול הטבילה בערב "שצריכה ללכת לשמחת נישואין" או ביום כיפור או שיגרום לה ללכת י"ד קילומטר, להקדים ההפסק ליום ד', ולמד כן מהשל"ה (וכעין מש"כ האג"מ) דהנה מדוע השל"ה היקל להקדים ביום ולא לאחר יום לאחר השבת, "אלא ודאי זה לא עלה על הדעת לדלג ליל טבילה ולאחרה, א"כ הכא נמי למה נאחר הטבילה ולא נקדים אותה" (ועיי"ש שהיקל גם בשביל "לשבת יצרה"), וכעי"ז כתבו בספר פועה (שם יב,ה) בשם הגר"מ אליהו שיכולה להקדים יום אחד "אם הפסק טהרה ביום החמישי יגרום לפרסום הטבילה כגון שחל בליל הסדר או באירוע משפחתי כגון חתונה" (ונראה שנקט ההיתר בצורה טיפה שונה, דאפילו לא תידחה הטבילה, רק שיהיה פרסום, ניתן להקל).
(ז) במקרים 2 (ראתה באמצע ז"נ) ו-3 (כלה) מצינו שהפוסקים לא הצריכו המתנת ה' ימים משום שהאשה הייתה ממילא אסורה, ולא שייך לגזור "לא שימשה אטו שימשה", ומצינו כעין זה גם במקרים אחרים. 11.באג"מ (יו"ד ב,סח) היקל בנידון שראתה כתם שפרשו מחמת שלא ידעו שהוא טהור ולמחר ראתה דם דנחשב הכתם במנין החמשה ימים, וכ"כ בבדה"ש (קצו,קעב), וכ"ד החוט שני (סקט"ז אות יג) וז"ל שיעורי שבט הלוי להקל "ראתה כתם ופרשו מספק ואח"ג ראתה דם, אע"פ שהמורה הוראה טהר את הכתם, סגי בה' ימים מהכתם כיון שנהגו איסור" והביאם גם בטהרת הבית (ב' עמ' תכד), אולם הגריש"א (אשרי האיש פ"ל) החמיר בנידון זה, ומאידך היקל שם בנידון הפוך שמצאה כתם שהיקלה בו ונהגו היתר, ואח"כ התברר שהיה אסור אך לא שימשו באותם ימים, שיכולים למנות ה' ממציאת הכתם, וכן החמיר בנט"ג (מד,ט) בנידון אחר בכתם טהור ודאי אלא שהאשה החמירה על עצמה שאינם יכולים לספור ה' ימים ממציאתו שהחומרא לא תהיה לקולא, ויש לעיין האם שבט הלוי (ו,קכט,ח) חלוק על בזה לגמרי וז"ל "אם החמירו על עצמן לפרוש זה מזה מחמת חשש ראיה, והיו נוהגים כנדה, הדין נותן שאפשר להתחיל ה' ימים מאז, ודלא כדעת המחמירים בזה" ועוד יש לדקדק מדבריו דבעינן דווקא שהיו נוהגים כנדה ולא רק שפרשו מתשמיש.
12.עוד יש לדון מה יהיה הדין אם סמוך לקבלת הווסת היה יום פרישה האם ניתן למנות ה' ימים ממנו, וכמו שהובא לעיל דדעת הט"ז דגו"מ ועוד היכא שהיתה ממילא אסורה שניתן להקל, והנה בשו"ת דור רביעי (א,כב) חתר להקל אם היתה עונת פרישה בלילה לפני קבלת הוסת וממילא לא תשמש בבין השמשות דשמא כבר לילה ויש לצרף יום זה, אולם כתב דזה דווקא לפי שיטת החת"ס זקנו שגם ביוצא לדרך אסור לשמש ביום פרישה, ומה שלא הביאו הפוסקים קולא זאת משום דס"ל דמותר בתשמיש (ועיי"ש גם שהיקל גם בנדר הבעל נדר שאין לו התרה שלא ישמשו באותו יום, אך כתב שלמעשה אין לפסוק כן עד שיצטרפו עמו בעלי הוראה מפורסמים, ושמא קשור למחלוקת בנוגע לאבלות דלקמן, וראה בזה גם בטה"ב שם), וגם בשיעורי שבט הלוי לא נקט לגמרי לקולא וז"ל "ואם ראתה אחר יום הוסת או אחר עונה בינונית צ"ע אם לצרפם לה' ימים" וזאת משום שלא נוהגים בהם להחמיר בחיבוק ונישוק ושמא יש עדיין חשש פולטת שכבת זרע משום שמקילים בהם, ברם באג"מ (יו"ד ד,יז,כא) פסק לקולא אם נוהגים לפרוש כל המעל"ע של עונת הפרישה ובא הוסת מיד בלילה דאחר כך, ופסק כן בשמו גם הנט"ג (מד,יב) ואף הוסיף בשם פרדס רמונים מקשה זהב (סק"ח) דה"ה אם היה לפני קבלת הוסת היתה עונת אור זרוע שהרי אסורים בתשמיש. לפי הנ"ל על פניו אם אשה שלא נוהגת פרישה מעת לעת וחלה עונת הפרישה בלילה וראתה אח"כ ביום לא יכולה לקצר יום ורק אם ראתה בלילה לשיטת הדור רביעי יכולה לקצר שהוא היחיד שמצאנו שהתייחס לכך שלא ישמשו בביה"ש, אולם שאר הפוסקים מצריכים שיהיה רצף פרישה לכל היממה עד תחילת הוסת.
13.עוד יש לדון שמא אשה שחלה עונה בינונית בלילה ואינה פורשת מעת לעת אך בכוונה תחילה לא תבדוק בעו"ב ונפסק בעו"ב שאם לא בודקת אסורה בתשמיש גם לאחר שעברה העונה, וא"כ תוכל על ידי זה לקצר יום המתנה, וצ"ע, ואח"כ ראיתי שאכן בספר פותח שער (פרידמן, לונדון, טז,יב) כתב כן להקל ומשמע מדבריו שאף שלא הייתה בעו"ב צמודה, אלא כל שלא בדקה מהעונה בינונית יכולה למנות ממנה, ועוד הוסיף שבאופן כללי "כל שהחמירו על עצמן מחמת איזה דעה המובאת בשו"ע ובפוסקים, יכולה למנות הה' ימים משעת פרישה", אך שווקא שהחמירו בתורת איסור ולא שהחמירו מצד "חומרא וסלסול בעלמא" אשר אפשר שאם היה איזה דוחק היתה מוותרת על החומרא והסלסול.
(ח) כל אלו הקולות לקצר בימי ההמתנה מחמת שהיו כבר אסורים, היו מצד נדה ופרישת נדה, ויש לדון מה יהיה הדין אם היו אסורים מצד אחר, 14.ובדרכ"ת (פו) הביא שבספר תוספות ירושלים אכן הסתפק מה יהיה הדין "היכא דאסורים מחמת תשמיש מחמת איסור אחר כגון שהיו שניהם אבלים" ונשאר בצ"ע (עיי"ש, שנטה לחומרא ע"פ מדרש תנחומא שנשמע ששומרת ט"ו יום ולפיו גם בבתולים יש להחמיר). יש לציין שנשמע מדבריו שהספק הוא רק אם שניהם היום אבלים, אבל אם רק אחד פשיטא ליה שלא מועיל, ובנט"ג (מד,ז) כתב בשם האג"מ (יו"ד ד,יז,כא) להקל אם הוא או היא באבלות, וכ"ד טה"ב (ב' עמ' תכה) בשם כמה פוסקים וכן עיקר, אך הדברי יציב ועוד החמירו משום שלא אסורים מצד נדה, והעלה הנט"ג להקל במקום הצורך.
15.באג"מ (שם) החמיר לקצר ההמתנה במקום שיש חולי לאשה שנמנעת מתשמיש מהוראת רופא, אולם בנט"ג (שם,ו) הביא בשם הרב וואזנר ועוד להקל, וסיים שם שבנראה במקום שהרופא הזהיר מחשש סכנה יש להורות להקל, ובספר פועה (שם יב,ד) הביאו מחלוקת זו, וכתבו בשם הגר"מ אליהו שכן הדין אם לא הרגישה טוב "או שהתארחו וכד' ולכן לא שימשו, העקרון הוא שכיוון שלא שכיחא לא גזרו אטו לא שימשה" ונראה שדבריהם על פניו דווקא שלא שימשו מאז הטבילה, עיי"ש.
(ט) והנה בנידו"ד נראה בהחלט שיש מקום גדול להקל בנשות המגוייסים לקצר יום בימי ההמתנה דיש לזה סמך מפוסקים גדולים רבים וחשובים, החל מהשל"ה גבי מניעה מטבילה במוצ"ש, ודעת הסד"ט להקל אף בשימשה לפני הווסת בכה"ג ולסמוך על שיטות הראשונים גבי חשבון ימי פרישה דלא כרמ"א וכ"ד החכ"א, וע"פ דבריהם היקל בערוה"ש בכל "צורך גדול" ובחוט שני כאשר "יש עוד צד להקל", ולכן גם הקילו הדברי מלכיאל והאג"מ בנידונים של יוצא לדרך ובא מהדרך, שאם לא תקדים יום יידחה החיבור כמה ימים, ואף שיש חלקו בזה כמראה יחזקאל ועוד, וגם האג"מ התיר בזה באופן חד פעמי והגריש"א היקל דווקא בלא שימשה לפני הוסת, אעפ"כ נראה שיש מקום גדול להקל, דהוכחת האג"מ מהשל"ה היא ברורה (שלא רצה השל"ה לומר לדחות הטבילה ביום וכנ"ל), וגם הרב עבאדי והגר"מ אליהו התירו הקדמת יום (וללא הגבלה חד פעמית) אם תידחה הטבילה ביום אחד או תתפרסם הטבילה, וגם האג"מ הסכים שעיקר הדין להקל, וכל שכן בנידון דידן בצורך גדול ומצוה וחיזוק החיילים ומשפחותיהם במלחמת מצוה, בפרט אם לא יהיה הזדמנות אחרת לחיבור בחודש זו (ובזה לא מצינו בפוסקים הנ"ל מי שיחלוק), ואף דאל"כ יידחה החיבור רק בכמה ימים נראה דיש להקל ולסמוך על הפוסקים המקילים בזה במנהג הרמ"א בחומרת ביה"ש שהינו לכל היותר דרבנן ושטרחו רבים ליישבו (וכל המציאות בה נתונים אנן היא חד פעמית, ואכן יש לדון בנשות אנשי קבע וראה בסמוך), ועוד נראה לומר שיש כאן צדדים להקל באופן כללי לכל אשה הנשואה לאיש מילואים שסוגר בצבא ימים רצופים רבים וכל יום מבחינתם שמגיע הביתה הוא מופלא ונדיר, ואינה יודעת זמן הגעתו ורוצה להקדים ההפסק ביום, יש לומר לנטות להקל אך ע"פ שאלת רב, ואם תוכל שלא לבדוק בעונה בינונית (ובכך תאסר בתשמיש עד שתבדוק) כדי שתוכל למנות הה' ימים מאז שפיר דמי (וכדעת ה'פותח שער'), וכ"ש אם זוכרת שלא שימשו ביום שלפני קבלת הווסת, וכל זה גם בצירוף לדעת הב"ח להקל בכל בעלה שאינו בעיר (וספר פועה שם הע' 17 צירפו דעתו בשביל להקל בכתם וכדלקמן) ושיטת הב"י באופן כללי, ואין צורך לשיטת הב"י גבי שטיפת המקום, והדברי מלכיאל (שם) סיים גבי הקדמת יום בשביל למנוע דחיית החיבור בכמה ימים "ובפרט בעת הזאת שנתרבו קלי הדעת ויקשה עליהם להמתין הרבה, ובפרט כי אצלינו יש בזה הרבה חומרות שעשו כל הנשים לספק זבות, וכן שחששו שמא תשמש ביה"ש ואיכא טובא ספיקי", כנלע"ד ואידך זיל גמור, וה' יראנו נפלאות.
אח"כ ראיתי שפסק בפניני הלכה (טהרת המשפחה ד,ז) בזה"ל "במקום של צורך גדול במיוחד, כמו חיילים שרוב הזמן אינם בביתם, לכתחילה יש לנהוג כשיטת השו"ע", ומשמע שם מתוך דבריו שהכוונה היא שינוי מוחלט של מנהג הזוג, אף ששניהם אשכנזים (ועליהם לעשות התרת נדרים), ולענ"ד אין להקל באופן קבוע ולשנות מפסיקת הרמ"א, אלא באופן מבוקר התואם את מרבית הפוסקים וכגון ההיכי תמצי דלעיל, ועיין לעיל באג"מ, וזאת מבלי להתייחס לסברות למשכ"ש לקלות המעבר מפסיקת הרמ"א לשו"ע.
(י) עוד יש להוסיף לסיום שאם האשה נאסרה מכתם ולא מדם וסת, אף שהכרעת הרמ"א ורוב הפוסקים לעיל להחמיר להמתין ה' ימים, נראה שניתן להקל במקרים דלעיל וע"י שטיפת המקום (המוזכר בסימן קצו/יג ואכמ"ל) גם לדעת האשכנזים שמחמירים כרמ"א, ותמתין רק ד' ימים, ולסמוך בכך על דעת הרב יצחק רצאבי (ספר פועה שם הע' 22) שמיקל אף להפסיק בטהרה מיד בהפסקת הדימום גם "ללא צורך גדול", בפרט שכיום של משטף מיוחד וזרם חזק בטוש (שם), ושכן הורה הרב רבינוביץ' (וסומכים על שיטת האשכול שלא מחמירים בהמתנה בכתמים, הובא בפניני הלכה שם), וראה עוד מקורות בזה בקונטרס טובה חכמה מכלי קרב (עמ' 193), אך לכתחילה כן תמתין לפחות ד' ימים (דדעת הרמ"א ורוב ככל הפוסקים להחמיר גם בכתמים וכנ"ל), ובשעת דחק ניתן להתיר כאמור להפסיק בטהרת מיד עם הפסקת הדימום ע"י שאלת רב ולסמוך על הגדולים הנ"ל (עיין שם ושם, ובספר פועה שם אות ה' פסקו ע"פ תורת הטהרה לכתחילה כאשר אינו בעיר ואף בלי שטיפה), בפרט במקרה שלא שימשו לפני כן (שבכהאי גוונא למד הבא"ה בדעת הש"ך להקל), ולספרדים בהחלט אפשר להקל בכתם להפסיק בטהרה מיד עם הדחה וקינוח (ראה טה"ב ב' עמ' תל"ג, וספר פועה שם הע' 21).