מצות עונה באור
תשמיש לאור הנר
האם מותר תשמיש המיטה באור – פרטי הדין וגדר עוצמת האור האסורה
כ"ג טבת תשפ"ה
אסור לשמש לאור הנר (גמ' ושו"ע), והיינו דווקא בשעת החיבור ממש (פשוט בפוסקים וכ"כ 'משכן ישראל', וביארו הגרח"ק ועוד משום שאין בו אלא חידושו ואילולי כן נתת דבריך לשיעורים), אע"פ שמאפיל בטליתו (ראב"ד שו"ע לבוש ועוד, ודלא כמאירי מהרש"ק ועוד שהקילו בזה כמו בתשמיש ביום, וראה לקמן), והשוו בגמ' דין זה לדין המשמש ביום וטעם שניהם משום שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" ושמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה בעיניו (ר"ן וספר סדר היום), אולם הלבוש כתב שהטעם משום צניעות (ושמא כוונתו לגמרא וקיצר, ובפנים התבארה דרך לימודו בגמ', והערוה"ש כתב 'דרך צניעות'), ועוד כתבו טעמים נוספים מפני שנראה כעזות פנים לשמש בעיני בריה ואפילו שהיא אשתו (סדה"י, ושמא שווה לדברי הלבוש), ועוד שלא להרבות תאוותו (ספר סדר היום), וחז"ל בגמ' סתמו הענין משום תקנה (שם), ועוד אמרו חז"ל בגמ' בפסחים שהמשמש מטתו לאור הנר הבנים נכפין אפילו היא כבר מעוברת (מג"א), וכתב החיד"א דפוגם גם נפש עצמו (וגם נפש הולד, ויבוא לידי גלגול, ברכ"י).
אם עושה מחיצה כגון ע"י סדין בפני הנר אע"פ שהאור נראה דרך המחיצה מותר (רמ"א) אם מאפיל בטליתו (ט"ז מג"א ומ"ב, דלא גרע מתשמיש ביום), כלומר שמכסים עצמם בכיסוי מהרגליים ועד למעלה מהראש (כף החיים ודרכי טהרה), ויש שהחמירו אף בזה כיון שמ"מ האור נראה באותו חדר (חכ"א ע"פ המקובלים ומ"ב בשם "ויש מחמירים"), ונדמה שאין הכרח להחמיר כדבריהם (שכן הט"ז מג"א וב"ש הקילו, וגם המ"ב הביא דעה זו בלשון הנ"ל, וישנם צירופים נוספים להקל, כשיטת המאירי ועוד וכדלקמן), ויש מי שהיקל ע"פ הזוהר שמספיק כיסוי מהכתפיים ולמטה בלבד וכבר בזה אינו נחשב שזה לאור הנר (בני בנים), ולכתחילה אין להקל ע"פ דבריו ובפרט בתשמיש שיכול לבוא לידי הריון או באשה מעוברת (עיין בפנים), ושמא אפשר להקל כדבריו באופן אקראי למי שבלא זה תיפגע שמחתם במצוה (וכמו שהיקל בשו"ת מים חיים בכל דין זה באופן אקראי וכתשמיש שאינו כדרכה, אף שהוא דעת יחיד, נראה דיש לצרף לדבריו לפשט הרמ"א שכאשר ישנה מחיצה מהאור אין צריך כלל האפלה), והמקדש עצמו במותר לו קדוש יאמר לו (שם במים חיים).
אם הנר מגיע מחוץ לחדר מותר ע"י האפלת טלית וכנ"ל (סדר היום מג"א ומ"ב), יש מי שמיקל אפילו שאור הנר מאיר על הזוג בהדיא (פמ"ג), ויש מי שמחמיר בדין זה (חכ"א), ולהלכה כשאין האור מאיר עליהם להדיא אפשר להקל ע"י האפלת טלית (שער הציון).
יש מי שהסתפקו (משכן ישראל בדעת הבא"ח וקצת משמע כן בדעת היבי"א) לומר שעיקר האיסור הוא בנר דווקא ולא בנורת חשמל, אולם למעשה לא מצינו מי שהיקל בזה להדיא למעשה, וכן הכרעת אחרוני זמנינו (גרב"צ שאול, דרכי טהרה גריש"א גרח"ק ועוד, וראה לקמן מש"כ בדעת הבא"ח), וכמו שהחמירו הפוסקים גם בנר הדולק בתוך השפופרת (מג"א מ"ב).
בנוגע לעוצמת האור האסורה, בין אם מגיע מאחורי מחיצה או מחוץ לחדר ולא ישירות עליהם המצריכים האפלה וכנ"ל (כלומר באיזו עוצמת אור מבחוץ אין צורך אפילו בהאפלה), ובין אם אור ישיר בחדר המצריך לכסות או לכבות את האור ולולא כן אסור לכתחילה (כלומר באיזו עוצמת אור הנמצא בחדר ואינו מכוסה מעכב לכתחילה לקיים התשמיש), לא מצינו גדר מוגדר בפוסקים הקדומים; המג"א כתב דאף אם "אינו מאיר כל כך" אסור והמ"ב כתב "ואפילו אין שם אלא קצת אור", ובשם החיד"א כתבו "שלא יהיה אור הנר כלל", אולם בפוסקי זמנינו מצינו מעט גדר בזה, ובמעט אור עמום וחלש אין בכך כלום (דרכי טהרה, וכה"ג כתבו בשם הגרב"צ שאול "ובאור קלוש מאוד שצריך עדיין לחפש מותר"), ולכן אין להחמיר באור הבא מתנור חימום או נורת המזגן (משכן ישראל), ומותר להשאיר אור קלוש בזמן התשמיש באותו החדר באופן שהוא אך לסלק את החושך (לשון ה'בירורי חיים', וביאר שמה שכתב המ"ב אינו אלא בנר ולא בחשמל דדווקא בנר גורם כפיה לבניו וכדעת הבן איש חי, וכיון דהוי דבר סגולי אין לך בו אלא חידושו) ודלא כגרח"ק ושבט הקהתי המחמירים בכה"ג דנורה של מזגן וכד' (כנלענ"ד, דאין לנו באיסור דרבנן אלא ללכת בתר טעם התקנה דשמא תתגנה וליכא בכה"ג, ולקולא, ועיין בפנים צירופים נוספים).
אם שכחו לכבות המנורה לפני שבת ואין ביכולתם לכסותה או להעמיד מחיצה המותרת להעמיד בשבת, מותרים לשמש ע"י האפלת טלית, ובפרט אם אינו משמש לשם הריון וגם אין אשתו מעוברת, וצריכים כאמור לכסות כל גופם ממעלה לראשם ולתחת רגליהם (לשון כה"ח וכ"ד עוד פוסקים וסומכים על דעת המאירי שבכל גווני מותר ע"י האפלה וכתשמיש ביום, ובדרכי טהרה היקל רק בתלמיד חכם ושהתשמיש אינו לשם הריון או במעוברת, ואינו נראה וכמבואר בפנים), והוא הדין כאשר יש חשש שאם ימתינו עד שיכבו הנרות האיש עלול להיכשל בהוצאת זרע לבטלה שיש להקל באופן שיפרסו שמיכה גדולה ויכסו את כל גופם (לשון 'ואין למו מכשול').
באשה המפחדת מהחושך יש להתיר במעט יותר אור ע"י כיסוי גופם מכיוון שזה מרצונה וחפצה ('לב חנון', ע"פ כה"ח הנ"ל דהוי כמו דלא אפשר, וע"פ שיטת המאירי שבכיסוי מתירים בכל גווני).
בהרחבה
(א) בכדי לעמוד על שורש האיסור בצורה מדוייקת, וממילא להסיק לפרטי הלכותיו, יש להעמיק בשקלא וטריא בגמ' בנדה.
שנינו במשנה בנדה טז.:
"בית שמאי אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר, בית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה".
המשנה עוסקת בבדיקות הנדרשות לענין טהרות (וההלכה למעשה בהן ולענין אשה לבעלה, רחוקה מהנדמה שעולה מהמשניות, והדבר במחלוקת תנאים ואמוראים וכלה בפוסקים ואכמ"ל), והיוצא מפשט המשנה שעל פניו בית שמאי התירו לשמש באור.
גם בברייתא בתחילה הסוגיה בדף טז: נראה שבית שמאי לא ראו בזה דבר רצוי, והתירו זאת בשביל הבדיקות:
"ת"ר אף על פי שאמרו המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה בית שמאי צריכה שני עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר ובית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה".
בהמשך הגמרא שנינו כך גבי תשמיש ביום, ולא לאור הנר, ובלשון איסור ולא לשון גנאי (כגירסת הערוך וראה מהדורת 'עוז והדר'):
"א"ר יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום שנאמר יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר; לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון, ריש לקיש אמר מהכא בוזה דרכיו ימות".
בהמשך הסוגיה הגמ' שואלת מה כל אמורא לומד מהפסוק שהביא האמורא האחר; רש"י פירש בריש לקיש בזה"ל 'והמשמש ביום בא לידי בזיון שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו', כלומר הכניס טעם הדין שכתב רב חסדא לקמן בתוך דרך הלימוד של ריש לקיש. על פניו היה נראה דנפק"מ בין ר' יוחנן לריש לקיש היא האם מותר לשמש ביום תשמיש שאינו אמור להביא להריון כגון שהאשה בהריון דלפי ר' יוחנן יהיה מותר (ואח"כ ראיתי שכתב בערוך לנר בכיוון זה ג' נפק"מ, וראה לקמן דעל פי המהרש"א נדמה שלא ניתן לומר נפק"מ זו), ונפק"מ הפוכה אם היה הבעל סומא, לפי ר' יוחנן יש דין ביום שאסור ואילו לפי ריש לקיש זה משום שמא תתגנה ובכה"ג לא שייך, ושמא ניתן לדייק מהגמ' דאין לומר נפק"מ ביניהם דאם כן זאת הסיבה שכל אחד למד בדרך לימוד זאת ולא האחרת ומה היה לגמ' לתהות מדוע כל אמורא לא למד כאחר (וכן הקשו בערוך לנר וסדרי טהרה על הש"ס), ואפשר לדחות דזו דרך הש"ס, וצ"ע.
לאחר מכן יוצאת הגמ' לדיון מתוך הדברים שלמד ר' יוחנן מהפסוק שהביא ריש לקיש, ולאחריהן מביאה את המימרא של רב חסדא:
"אמר רב חסדא אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך, מאי משמע, אמר אביי שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, אמר רב הונא ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, אמר רבא ואם היה בית אפל מותר, ות"ח מאפיל בכסותו ומשמש. תנן או תשמש לאור הנר אימא תבדוק לאור הנר. ת"ש אף על פי שאמרו המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה, אימא הבודק מטתו לאור הנר הרי זה מגונה".
ויש לשאול דאם רב חסדא מצא מקור לדין זה כבר מפסוק מהתורה מדוע נאלצו ר' יוחנן וריש לקיש לפסוקים אחרים, ניחא לרב חסדא דשמא ניתן לומר דהוסיף שיש ענין לא טוב בהריון מביאת יום גופא, אולם לריש לקיש אליבא דרש"י דממש דרך לימודו כרב חסדא א"כ מדוע לא למד מפסוקו של רב חסדא (ובערוך לנר הקשה באריכות ג"כ בצורך בג' הלימודים, וחוששני מאוד לומר שלא שת לדברי רש"י שיוצא מהם שרב חסדא וריש לקיש שווים בטעם הדין, אולם בהמשך דבריו לא נראה כן, וצ"ב), ושמא רצה לתת אסמכתא גבי תשמיש בדווקא (ובערוך לנר ביאר די"ל דרב חסדא פירש כל פסוק של ר' יוחנן וריש לקיש כדרך שהשני פירש ולא נותר לו פסוק ללמוד כן).
(ב) בברייתא בדף ט"ז ראינו שתשמיש לאור הנר הוא דבר מגונה וכאן בשקלא וטריא הקשתה הגמ' על רב חסדא שדיבר על תשמיש ביום מברייתא זו, ופירש רש"י דהיוצא מהברייתא דמעיקר הדין מותר, ומצינו למדים מהשקלא וטריא שתשמיש ביום ותשמיש לאור הנר כחד הם.
עוד יש לדקדק ולשאול מדוע הגמ' לא הקשתה מהברייתא כבר על ר' יוחנן וריש לקיש ורק על רב חסדא ורב הונא. ונראה על פניו ליישב ע"פ המהרש"א שפירש בדרך הלימוד של ריש לריש "דתחלת המקרא שומר מצוה שומר נפשו דהיינו שומר מצות פריה ורביה שומר נפשו דהמניח בן ליורשו כאילו הוא קיים וע"כ קאמר בוזה דרכיו יומת במצות פריה ורביה שהיא תתגנה עליו ומבטל מצות פריה ורביה והרי זה מת ואינו כאילו הוא קיים", והיוצא לפי דבריו דגם ריש לקיש עסק בדווקא מי שיכולה להביא הריון, ויש להסתפק דלפיו האם בדווקא בתשמיש זה דעיבור או האם באשה בת בנים (וכ"כ הערול"נ דלפי המהרש"א דווקא בזקנה מותר לריש לקיש אבל בבת בנים אסורה), וכאמור בר' יוחנן יש לומר דדווקא בתשמיש המביא להריון, ולפי זה נוכל לומר שהטעם שהגמ' הקשתה דווקא על רב חסדא משום שהוא נקט שהאיסור הוא תמידי, גם בזקנה, "ואהבת לרעך כמוך", אם כן ברורה השאלה מדוע הברייתא נקטה רק בלשון גנאי, ואילו לר' יוחנן וריש לקיש שדיברו על ביאת הריון או בת בנים בדווקא י"ל שתמיד יש בזה גנאי ובביאת הריון זה אסור.
לפי המהרש"א גם נוכל לישב מה ששאלנו לעיל מדוע בכלל הוצרך רב חסדא לפסוק אחר לאסור תשמיש ביום, דלפי המהרש"א גם ר' יוחנן וגם ריש לריש עסקו בתשמיש הבא להריון ואילו רב חסדא הביא מקור לאסור בכל תשמיש (כעין זה הקשה ותירץ הערול"נ והבין שהקושיה היא על רב הונא בלבד, והוא היחיד שקיים לו האיסור בכל האופנים, ולרב חסדא יהיה מותר במוחלת, ומה דלא ניחא לר"י ור"ל טעם דר"ח י"ל דלטעם זה אם היא רוצה בכך ומוחלת על בזיונה יהיה מותר אבל לטעמם אסור, וצריך לי עיון בזה, דמה ענין מוחלת לכך שהיא תתגנה בעיניו הא חז"ל דברו בזה בדיוק שלא תתגנה).
ונדמה שנוכל גם ליישב מה שנשאר הערול"נ בקושיה כיצד פסק רבא "אם היה בית אפל מותר" והא לפי רבא (יבמות לו.) הלכה כר' יוחנן מול ריש לקיש, ולדבריו אינו קשור לגנאי אלא האם עכשיו יום, ולפי הנ"ל שביארנו ע"פ רש"י שרב חסדא וריש לקיש באותה דעה, יש לומר דבכה"ג לא פסקינן כר' יוחנן (ראה מיקרופדיה תלמודית – 'כללי ההלכה במחלוקת האמוראים'), וכבר הערנו לעיל שחיישינן לומר שהערול"נ לא שת לדברי רש"י בדף ט"ז, ושמא לא למד כן בדבריו (אך לא נראה כן במש"כ בדף יז.), ואח"כ ראיתי שהחת"ס ביאר כעין זה ליישב קושיית האחרונים מדוע הרמב"ם השמיט ההיתר דבית אפל ביום, דהרמב"ם ס"ל כר' יוחנן הסובר דיום לא ניתן להריון וא"כ אסור לשמש בבית אפל מדינא, ורבא דמתיר ע"כ ס"ל כר"ל דליכא אלא משום בוזה דרכיו וכיון שהוא בבית אפל שריא.
(ג) עוד שנינו בשבת פו. בשקלא וטריא גבי ימי תקנת פולטת:
"והא אמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום הא אמר רבא אם היה בית אפל מותר ואמר רבא ואיתימא רב פפא תלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר".
ופירש רש"י שם: "דקאמר רב הונא - דאין משמשין ביום, דכתיב בוזה דרכיו ימות - דבעי צניעותא שלא יסתכלו. תלמיד חכם - שהוא צנוע ולא יסתכל - סגי ליה במאפיל בטליתו". רש"י בפירושו לדברי רב הונא מביא את הפסוק של ריש לריש, וכאמור בפירושו לריש לקיש בנדה פירש כרב חסדא דהאיסור הוא שמא תתגנה, אלא דכאן ברב הונא נראה משהו אחר והוא צניעותא ולא שמא תתגנה (ראה לקמן בלבוש), ועל דרך לימודו ברב הונא פירש בערול"נ "דהרי לכל טעם מהטעמים יש היתר אבל לרב הונא בכל גווני משום צניעות יש לזהור" (ופירש שמשום זה בכתובות ס"ה הקשו דווקא ממימרא דרב הונא ולא משאר האמוראים, דהוא האמורא היחיד שדיבר באופן כולל על כל האופנים) ברם מ"מ אכן יש לשאול האם רב הונא דנקט לשון "ישראל קדושים" חלוק על שאר האמוראים דכתבו לשון "אסור".
(ד) בספר סדר היום כתב ב' טעמים לאיסור לשמש לאור הנר "מפני שנראה כעזות פנים לבעול בהדיא בעיני בריה ואפילו שהיא אשתו שכן דרך הבהמות.. עוד שלא להרבות תאותו ויתגבר יצרו עליו ונמצא שעושה הדבר לרוות צמאו לבד ולא לשם המצוה המוטלת עליו אבל כשאין אור בבית אין תאוה מתרבה עליו כל כך דאחר שאין ראיית העינים אין חומד הלב כל כך דלבא ועינא תרי סרסורין דעברה נינהו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים", וביאר שמה שאמרו חז"ל בגמ' "דשמא יראה בה דבר שאינו הגון ותתגנה בעיניו" חז"ל "סתמו הענין משום תקנה והמשכיל יבין".
בלבוש (יא) כתב שהאיסור משום צניעות (כ"כ בערוה"ש "דאין זה דרך צניעות") ויש להסתפק אי הוי כטעם הראשון בסדר היום או טעם אחר לגמרי - ואם כך, אין לומר שהלבוש סותר לגמ', דנראה דלמד מכך שכל שהמימרות של האמוראים ובפרט של רב חסדא המדבר בטעם, לא כללו את המשמש לאור הנר, שמא למד שאף שהקשו על רב חסדא מהברייתא דנר, דרך הלימוד היא מצד הגדר המעשי, שהשווה לשניהם שאסור אור בתשמיש, אולם מצד טעם הדין נשארנו אם לשון הברייתא שהובאה בראשית הסוגיה דזהו מגונה, ולמד הלבוש דזה משום צניעות, וכאמור נראה כן גם ברש"י בשבת, אכן בר"ן על הרי"ף (ביצה יא:) נראה להדיא שלמד בגמ' כסדר היום וז"ל "דאסור לשמש מטתו ביום משום ואהבת לרעך כמוך והוא הדין נמי לאור הנר", וכן נראה מדברי הרב המגיד (שם כא,י) שכתב "שאור הנר וביום שוים הם", וראה לקמן בשם שו"ת מים חיים מדוע נצטרכו חז"ל והמפרשים לכמה טעמים.
(ה) מקושיית הגמ' על האיסור לשמש ביום מהברייתא שעולה שתשמיש לאור הנר הוא רק דבר מגונה אך אינו אסור, נשמע על פניו שהגמ' רואה בהם בשני האיסורים שורש אחד וכאמור כן נראה בר"ן והרב המגיד. עפ"ז יש לכאורה להתיר גם באור הנר במאפיל טליתו וכ"כ במפורש במרומי שדה "אמר רבא.. לפי הסוגיא ה"ה לאור הנר, ולא חמור מביום".
אולם שנינו בביצה כב.:
"בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר אמר לו אפשר בבית אחר, אין לו בית אחר מאי? אפשר לעשות לו מחיצה, אין לו לעשות מחיצה מאי? אפשר לכפות עליו את הכלי, אין לו כלי מאי? אמר ליה אסור".
וכתבו הגה"מ (יו"ט ד,ד) "התוספות הוכיחו מכאן דלא יועיל שיאפיל בטליתו דלא משכח בתלמודא שמותר בכה"ג, ש"מ דבלילה אסור לשמש אצל הנר ע"י האפלת הטלית אלא יעשה לו מחיצה או יכפה עליו את הכלי או יוציא וכן מצאתי ביסוד של רבי אברהם אב בית דין", וכ"פ בשו"ע (או"ח שמ/יא וכן הוא באבן העזר כה/ה) "אסור לשמש לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו". הלבוש הנזכר לעיל גם אסר במאפיל, ושמא לשיטתו, דאין טעם דין זה שווה לדין המשמש ביום וכנ"ל, ומשום טעם דצניעות יש לאסור גם במאפיל (ואח"כ ראיתי כעין זה באליה רבה שהובא לקמן, וכן נראה בערוה"ש שכתב "אסור לשמש לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו דאין זה דרך הצניעות").
בספר סדר היום (שער 'הנהגת הלילה', חי בצפת בתקופת הב"י) ביאר הסברא לאסור גם בהאפלה בנר "דלא התירו האפלת טלית אלא ביום ולת"ח והטעם שהוא יודע שהשעה צריכה לכך ולא יבא לעשות לכתחילה דאסור לשמש מטה ביום, אבל בלילה דדרך תשמיש להיותו בלילה אם היינו מתירים לו בהאפלת טלית יבוא להקל בכך ויבא לשמש לאור הנר בהדיא כי אינו עומד ברשותו אחר שיצרו מתגבר עליו ואין אפוטרופוס לעריות אסור מכל וכל ואפילו ע"י האפלת הטלית וטעמא דמסתבר הוא". המרומי שדה בהמשך דבריו התייחס לדעת השו"ע וכתב עליו "וקשה לי מנלן דלאור הנר חמיר וה' יאיר עיני". הדעת תורה (או"ח ר"מ) דחה הראיה מביצה שיתכן שלא מדובר שם בת"ח ועוד דשמא אביי בביצה לא ס"ל כרב הונא דהטעם משום צניעות אלא כשאר אמוראים כאן ואסור יותר מדינא ואין לחלק בזה, וכ"כ בכסא רחמים פ"ג דכלה בשם גאוני קמאי ומאירי פ"ב דנדרים (כ:) דת"ח מאפיל בטליתו, אך כאמור פסיקת השו"ע כהגה"מ וכן סתם הרמ"א על פניו, וראה לקמן.
בראשון לציון בביצה האריך לבאר מדון אין במחיצה זו איסור משום מחיצה המתרת והאריך לדחות דעת המג"א שלמד דהגמ' שאמרה להעמיד מחיצה היינו בעיו"ט. מ"מ דן ברמ"א שאסר להעמיד המחיצה בשבת, דשם אין פתרון של כיבוי מעיקר הדין, ולכן שם זה מחיצה המתרת האסורה, ואין כאן מקום להאריך בזה.
(ו) פירש רש"י בביצה "לעשות מחיצה – בסדין". הרמ"א למד מדבריו וע"פ דברי ההגה"מ הנזכרים בזה"ל: "אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר, אע"פ שהאור נראה דרך המחיצה, כגון שהפסיק בסדין, שרי, כן נראה לי מדברי רש"י בפרק ב' דמסכת ביצה".
השו"ע השמיט את ההיתר ע"י מחיצה, וגם השמיט את הברייתא בפסחים קיב: "והמשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים נכפין", אע"פ שאת ברייתא הסמוכה שם "המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה" הביאה בסע' ט"ז, וראה בסמוך.
הט"ז (ב) ביאר את דרך הלימוד של הרמ"א ברש"י דכתב מחיצה בסדין (לעיל) "וסתם סדין האור נראה" (וכן נראה לי יותר להדיא בכלבו הלכות יו"ט נ"ח "עושה מחיצה בידו ולא בדבר אחר בינו ובין הנר", דמשמע זה העיקר, ולא האור, ח.פ), וכתב על זה הט"ז דאין זה מוכרח, "ולפי הטעם דצניעות איני יודע למה יהא זה מותר, ובספר כונת האר"י כתב בפירוש לאסור בזה, ונראה דאז מותר לשמש אם הוא מאפיל בטליתו דלא גרע מיום וכ"כ רש"ל", וכ"ד המג"א (כד) דאם האור נראה מעל המחיצה צריך האפלת טלית "דמאחר שהחדר מלאה אור לא גרע מביום", וכ"ד הב"ש (כה,ה), וכ"כ הא"ר דגם האר"י מודה במאפיל דמותר וכ"פ במ"ב (מא) דמחיצה דכתב הרמ"א שמועילה "דוקא כשמאפיל בטליתו", אכן יש להעיר דמסתימת הרמ"א משמע דאין צריך להאפיל אם יש מחיצה, וכן נראה בלבוש, וגם הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים (א,צז) למד ברמ"א כנ"ל וז"ל "לענין תשמיש המטה לאורו כשהוא מכוסה נראה פשוט דשרי כמ"ש מור"ם" וגם לא חילק בין ת"ח לשאינו.
בעולת תמיד (ו) התיר לתלמיד חכם להאפיל אפילו בלי מחיצה וכדין יום (וכשיטת המאירי והדעת תורה לעיל), וכתב עליו באליה רבה (יח) דאישתמטתיה כל הגדולים, ושכן נראה בלבוש שכתב שהאיסור לשמש לאור הנר משום צניעות, וכתב הברכ"י דכן דעת הרשב"ץ דלא כעולת תמיד וכתב דלפמש"כ סדר היום בחילוק הדינים (לעיל) דבריו "מבוארים היטב" (עיי"ש).
בכה"ח (עא) כתב דבזוהר משמע "דאם מאפיל בטליתו ליכא חששא" וכתב, "ועל כן נראה דהיכא דלא אפשר כגון בליל שבת דאינו יכול לכבות הנר ולא לעשות מחיצה דיש להקל ולהתיר בהאפלת טלית, ובפרט אם אינו משמש לשם הריון וגם אין אשתו מעוברת והיינו דצריך לכסות כל גופם ממעלה לראשם ולתחת רגליהם באופן שלא יתראה מהם שום דבר וגם הטלית צריכה להיות עבה באופן שלא יתראה מתוכו שום ניצוץ של אורה".
בחכ"א (קכח/ט) כתב ש"המקובלים אוסרים אפילו על ידי מחיצה אא"כ שאין האור נראה לגמרי", והביאו המ"ב בלשון "ויש מחמירין".
(ז) עוד כתב בסדר היום דאם הנר בבית אחר וחלון או פתח מאותו הבית לבית זה והאור נכנס, אם האור נכנס להדיא דרך ישר ודאי אסור, שאע"פ שהנר בבית אחר הרי האור עושה פעולתו, ומה לי בבית הזה מה לי בבית אחר, אבל אם האור אינו נכנס ובא בדרך ישר להאיר היטב אלא שמכח הכאת האור הנכנס מאיר אל עבר הבית מצד אחר והאורה מועטת מותר. הפמ"ג מש"ז כתב כסדר היום ובלי להזכירו "ואם הנר בחדר אחר ע"י האפלת טלית וודאי מותר, ובלא מאפיל, אם בא להדיא עליהם האור אסור ואם לאו שרי". גם המ"ב (מב) כתב להתיר "אם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה" אך הוסיך ד"כתב בחכ"א דמ"מ צריך האפלת טלית" וביאר השער הציון (כו) דמשמע מדבריו דאפילו לדעת המקובלים דמחמירין בשהאור נראה דרך המחיצה, כאן דהוא חדר אחר עדיף טפי, אך לא ביאר החכ"א אם מותר אפילו כשהאור מאיר עליהם להדיא, ובפרי מגדים משמע דמותר על ידי האפלת טלית בכל גווני, "ועכ"פ כשאין האור מאיר עליהם להדיא בודאי יש להקל על ידי האפלת טלית", ע"כ בשער הציון.
המג"א (שם) הביא גם בשם ספר הכוונות דגם שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו (וזה ע"פ הגמ' בפסחים הנזכרת) אפילו היא מעוברת, ועוד כתב בשם סדר היום (שם בהמשך) דאם "היריעות עבות ומחשיכות אפילו אין מחשיכות לגמרי שרי, ואם אין כילה אע"פ שפי הנר מהופך לצד אחר ואינו מאיר כל כך או שהוא בתוך עששית אסור [ונ"ל דה"ה כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת, מג"א] ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כ"כ [ובכנה"ג אוסר, מג"א, וכתב המ"ב שנכון לחוש לדעתו] אבל אם הם תחת אויר השמים אפילו הם בצל הלבנה אסור ואור הכוכבים לא מקרי אור לדבר זה ואפשר דאם מאירין היטב יש למנוע". בדעת תורה כתב על היתר הכוכבים "ועיין כלבו סי' קמ"ה שכתב דגם לאור הירח וכוכבים אסור וצ"ע, ואולי דוקא בדאפשר שתתעבר ע"ש ותבין", והמשיך שכ"כ בבעל התרומה "שמא תתעבר ותלד ויעמדו בנידוי מלוגלגים בלשונם".
בכה"ח (עו) כתב דנראה דהיכא דלא אפשר מותר לשמש באור הלבנה ואור הכוכבים ע"י האפלת טלית דלא עדיף מאור היום והוא שיהיה באופן שכתבנו (לעיל).
(ח) בדברי המג"א שמענו כמה גדרים לגבי עוצמת האור - כשיש כילה הגדר הוא – אפילו שאין מחשיכות לגמרי, וכשאין כילה – אע"פ שהנר בעששית ו"אינו מאיר כל כך אסור" וקצת משמע דאם מאיר פחות מ'אינו מאיר כל כך' שמא מותר וצ"ע, והמ"ב (לט) נקט בלשון האיסור בשמו באין מחיצה "אפילו אין שם אלא קצת אור" ובכה"ג אסור אפילו ע"י האפלה; ומ"מ אור הכוכבים מותר, פרט אם מאירין "היטב" דאפשר דיש להימנע, ז"א שכבר יש לנו בזה גדר היתר מינימלי.
בברכ"י כתב בשם החיד"א "כישיקיים מצות עונה יזהר מאד שלא יהיה נראה אור הנר כלל כי הוא פגם לנפשו וסכנה לולד ויתגלגל על זה", וזה כבר גדר דין וטעם שלא הוזכרו עד עתה, וכ"כ כה"ח (סט) בשם המהרח"ו ד"צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המטה כלל ועיקר" (עיי"ש עוד מה שכתב בענין סכנת הגלגול בזה וכמה ימי תעניות צריך לחוטא בזה), ויש לציין שאף שבכה"ח נדמה היה בתחילה שמדבר דווקא בימי עיבור או בזמן שמעוברת, מסתימת הדברים בהמשך דבריו נראה על פניו שדיבר בכל גווני, וכן יש לציין שלאחר מכן הביא דברי סדה"י והחכ"א להתיר באור הנכנס מחדר אחר שאינו מאיר ישר "והאורה מועטת" דמותר, ונראה שכתב זה לעיקר הדין.
מיהו הבא"ח (תורה לשמה קה) כתב "דמדברי רבינו האר"י זצ"ל אשר בשער טעמי המצות משמע שאין היזק של כפיה שייך רק בזווג אשר ממנו תתעבר וגם בזווגים של ימי העיבור שכבר הולד הוא עודנו בתוך בטנה שכן כתב.. משא"כ בילדה וזקנה שאין כאן ולד וכן מינקת שאינה בת עיבור על מי שולטים ומזיקים בעת ההיא, דאי אמרת גם בזה יש היזק הו"ל לרבינו למינקט ימי יניקה או קטנה וזקנה לרבותא, על כן נראה דבאלו ליכא היזק דבניו נכפים ואין לו עונש כ"כ להתגלגל בעבור זה בבהמה כאשר ראה רבינו האר"י ז"ל בחלום, מיהו יש בילדה וזקנה או מינקת איסור בזה משום טעם הנזכר בגמרא דנדה דף י"ז", ובמקום אחר (רב פעלים א,י) כתב "ראיתי בספר שנות חיים למהרש"ק ז"ל, שכתב אם מכסין כל גופם האיש והאשה בשעת תשמיש, אין צריך מחיצה או כלי תוך כלי, ודבר זה חדשו מדעתו, ואין לסמוך עליו בזה, וראיתי להגאון פנים מאירות ח"א סי' ע"ד שכתב בפשיטות הפך זה".
מובא בשם הגרב"צ שאול (אליבא דהלכתא מ') ד"באור קלוש מאוד שצריך עדיין לחפש מותר". בעניין הכיסוי ראיתי בשם הגרח"ק (אליבא דהלכתא מ') "דמשמע דהכיסוי צריך להיות גם על הראש", וכ"כ בדרכי טהרה (כב,ל) "הכיסוי צריך להיות מעל לראשם ומתחת לרגליהם, באופן שלא יראה מהם שום דבר והמכסה צריך להיות אטום שלא יראה האור בעדו".
בשו"ת בני בנים (ד,יז) נשמע שכתב להקל ע"פ הזוהר שמספיק כיסוי מהכתפיים ולמטה בלבד וכבר בזה אינו נחשב דזה לאור הנר, וניתן לפרש כך גם בגמ' ואינה חלוקה עם הזוהר (ושמא אפשר להקל כמותו במקום שאינו ראוי לעיבור ואין סכנה לולד).
(ט) וז"ל הרב יוסף משאש בשו"ת מיים חיים (שם):
"טעם איסור תשמיש לאור הנר נזכר בש"ס דפסחים.. העומד בפני הנר ערום הוי נכפה והמשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים נכפים.. ודבריהם ז"ל הם הפך מראה עינים, שהרי עינינו הרואות תמיד בכל לילה שהנשים הולכות למרחץ ולטבילה.. ועומדות ערומות לאור הנר ומעולם לא אירע שום כפיה לאחת מהן.. ועוד שהדבר פשוט שרבותינו ז"ל חשבו הכפיה מחמת שדים.. וא"כ האיש עם אשתו הוו שנים, ואף אם יראה להם לא יקרב אליהם כלל, ואז לא יגיע שום נזק גם לולד, וכ"ש בהיות לשניהם אור הנר שאז לא יראה להם השד כלל, וא"כ איך אמרו שאור הנר גורם לכפיה, אדרבה הוא מבריח את השד מן המקום?.. אין מצויין אלא בחורבות.. ליכא ביישוב שדים כלל.. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל.. שאף שנקראים בשם מזיקין אין בהם כח להרע או להטיב בלי רשות.. ועוד מי תלה הכפיה בנר, ואדרבה הקב"ה קראו טוב, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, ואיך יצא ממנו רע מוחלט כזה רח"ל, והנה כל זה יקשה אף לדעת המאמינים במציאות השדים, אבל לדעת כמה מרבוותא המכחישים מציאותם ומפרשים מאמרי הש"ס הנזכרים ודומיהם ע"פ רמזים והלבשות, כמ"ש בספר אור יקרות, א"כ כפיה אין כאן איסורא אין כאן, ומה גם לפי חכמת הרפואה שנתפרסמה בזמן הזה מה שלא ידעו הראשונים מקודם, הוכיחה במופתים גדולים שהכפיה באה ממחלת העצבים או מעורקי המוח, כאשר שמענו מפי כמה רופאים מומחים, והראו לנו באצבע הרבה כרכים גדולים שנתחברו על זה כפי מופתי השכל והנסיון, ולכן אני אומר, שהמאמר הזה לאסור עמידה ותשמיש לאור הנר מפני הכפיה, הוא רק הגזמה והפחדה כדי להיות האדם צנוע, ונאמר רק בזמנו ובמקומו דוקא, דהיינו שבעל המאמר ראה במקומו ענין פריצות בזה, מפני שהיו דרים שני בעלי בתים ויותר בבית אחד, כאשר היה פה ובערי המערב בזמן הקודם כידוע, ועוד אמרו בנדה י"ז ע"א של בית פלוני היו משמשים מטותיהם בפני עבדיהם ושפחותיהם, ע"ש, ולכן בעל המאמר דרש להם כן כדי להפחידם ע"פ אמונתם בשדים כדי להיות צנועים, וכאשר ראו שאמונת העם בשדים התחילה להתרופף כמו אמונת הזוגות כידוע, המציאו עוד טעמא אחרינא יציב ונכון, משום ואהבת לרעך כמוך דשמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו.. ואף דבזמן הזה גם האי טעמא לא שייך כי הנקיון הולך וגדל מיום ליום במדה נפרזת, ובפרט אצל הנשים, ובפרט בימי טהרתן, מ"מ כבר רבותינו אסרו דבר זה זולת בבית אפל או לת"ח אם יאפיל בטליתו.. וכן פסק הרמב"ם.. וכן פסק מרן.. והכל הוא משום פרישות וצניעות. ומ"מ נראה פשוט דבאקראי בעלמא לפרקים, שרי אם גבר עליו החומר להשביע גם את עינו, דלא גרע זה מביאה שלא כדרכה אף אם יוציא שז"ל דשרי מדינא באקראי כמש"כ מור"ם באבה"ע, ע"ש, והמקדש עצמו במותר לו, קדוש יאמר לו".
ע"פ דבריו התיר בספר ואין למו מכשול (ב,ה,א) "כאשר יש חשש שאם ימתינו עד שיכבו הנרות האיש עלול להיכשל בהוצאת זרע לבטלה יש להקל לו לשמש מיטתו בעוד הנרות דולקים באופן שיפרוס על עצמו שמיכה גדולה ויכסה את כל גופו בשעת קיום המצוה", ובהמשך כתב דה"ה בליל שבת ששכחו את האור דלוק, שלכתחילה יש להתיר לכסות את המנורה בשמיכה (באופן לא מסוכן, ח.פ) משום דדמי לכפיית כלי על הנר, וכשאין אפשרות לעשות כן ובמקום הצורך, יכסו "כל גופם בשמיכה כראוי", וכן התיר בדרכי טהרה (כב,לה) כאשר שכחו את האור דלוק לליל שבת ואין אפשרות לכסות המנורה, פרט אם משמש לשם הריון וגם כשאין אשתו מעוברת (אולם בכה"ח לעיל לא חילק כן ונראה שיש בכה"ג ובדין דרבנן להקל ולסמוך על שיטת המאירי ודעימיה ועוד סניפים המוזכרים כאן).
(י) מובא בשם הגרב"צ שאול (אליבא דהלכתא מ') דאין לחלק בין מנורת חשמל לאור הנר, וכ"ד שבט הקהתי (ה,מח), וכתב לפ"ז אף לאסור "כשדולק התנור חימום של חשמל הגם שאינו מאיר הרבה אלא קצת מ"מ אסור" (ונראה מדבריו שהחומרא בזה משום סכנה). כ"כ גם בספר דולה ומשקה (עמ' קמ"א, הובא בדור המלקטים) בשם הגרח"ק שראוי לכבות "מכשיר עם נורה אדומה שדולקת". בספר משכן ישראל (עמ' עט) כתב בשם הגריש"א ש"אם אין ניכרים הפנים, כגון אור הבא מתנור חימום וכד' מותר, וכן כשמכסה הנר מותר", ובהע' ז' כתב דאפשר "דהנזק הוא דוקא באור נר כמבואר כה"ג באחרונים בהא דאל יעמוד בפני הנר ערום, וכ"כ בבא"ח שנ"ב סוף וירא דעיקר הנזק יהיה מאור הנר ולא מאור לבנה, ובשולחן שלמה רמ/יא לא משמע הכי". ביבי"א (יו"ד ג,ז) הדן בעמידה מול הנר, קצת משמע מסוף דבריו דיש מקום קצת להקל בחשמל, וז"ל "ואפשר עוד דבחשמל קיל טפי, בפרט לפמ"ש הזכר יהוסף דה"ט משום חום הנר שמזיק, וי"ל". בדרכי טהרה (כב,לג) כתב להדיא שהאיסור גם בנורת חשמל, אך כתב שאם יישאר "מעט אור עמום וחלש אין בכך כלום".
בהמשך לכל הנ"ל, פסק בשו"ת לב חנון (ב,יג) גבי אשה המפחדת מהחושך, דמכיוון שזה מרצונה וחפצה, יש להתיר ולשמש, ולענין חשש כפייה בבנים, מכיוון שיש לדעת המאירי המתיר לכתחילה בכיסוי ויש לזה אסמכתא מדברי הזוהר, ןע"פ הנ"ל התיר בכה"ח היכא שאינו יכול לכבות, ה"ה בנדו"ד דהוי כמו דלא אפשר ויש להתיר.
ובספר בירורי חיים (סגל) בכרך ז' (עמ' פג) כתב לאחר שהביא רבים מהמקורות כאן "ובנידון דידן דאיכא נשים דאמרי דהחושך וההעלטה בזמן מצות התשמיש מפריע להם, יש להתיר שיהיה אור קלוש בזמן קיום המצוה אף באותו החדר, דנראה דכל האיסור אינו אלא באור ממש דבזה הוא דאיכא למיחש שמא תתגנה עליו, אבל כל שהוא בבחינת העדר חושך והעלטה לא אסרו, ובפרט היכא דמפריע להאשה" ומצינו באגרת הקודש לרמב"ן שצריך להכניסה בדברים להכניס חשק וחיבור" ובעינן ריצוי ופיוס (ומתקרב בזה למש"כ הרב יוסף משאש להתיר כמו בביאה שלא כדרכה באקראי לעיל, ח.פ), "וכאמור היכא דאינו אלא אור מועט לגרש את החושך שרי", ומה שכתב המשנ"ב דאפילו אין שם אלא קצת אור, "נראה נמי דזה אינו אלא בנר דזה גורם כפיה לבניו וכבא"ח "וכיון דהוי דבר סגולי אין לך בו אלא חידושו" (ובפרט שלדעת כמה רא' ואח' מועיל כיסוי, ח.פ), והביא שכ"כ בספר יסודות הבית וקדושתו (עמ' ק"צ) "וכן הסכים הגאון רבי משה שאול קליין" בנורית שבמזגנים וכגריש"א דלעיל, וסיים "העולה מן הדברים, שרי להשאיר אור קלוש בזמן התשמיש באותו החדר בגוונא דהוא אך לסלק את החושך".
עניות דעתי מסכימה עם רוב ככל דבריו ודלא כגרח"ק, ובפרט נראה לענ"ד שכאשר יש לנו מחלוקות אחרונים בדין דרבנן דגזרו חז"ל, יש להתבונן בטעמי התקנה, והנה מצינו דלדעת סדר היום בגמ' שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה בעיניו, ודבר זה אינו שייך באור קלוש מאוד, ולטעם שכתב הלבוש משום צניעות גם באור קלוש מאוד אינו שייך וגם לא שייך ריבוי תאווה שכתב סדר היום, ולכן נראה שבצירוף לדעת המאירי ודעימיה שבכיסוי מותר בכל גווני נראה להתיר באור קלוש מאוד "לסלק את החושך", וגבי חשש לבנים נכפים ואפילו במעוברת יש לסמוך על מה שהעירו כמה אחרונים דזה דווקא בנר, וגם אם נאמר שהאיסור גם בנר חשמלי יש לנו לומר שהוא כלול באיסור הכללי וכגדריו ועוד שהשו"ע לא הביא זה דבנים נכפים.